.Until i say so

עבר חודש,

ועדיין לא שכחתי אותך.

עבר חודש,

אולי קצת פחות,

איבדתי את תחושת הזמן.

חודש זה לא מעט,

ואולי זה בעצם כלום,

כשמרגישים,

הימים חולפים כשנים,

במיוחד כשהלב שבור.

עבר חודש,

ואני מחכה,

שיעבור עוד אחד,

ועוד אחד,

עד שאני אתרפא.

כי ללכת על זה,

כבר מאוחר מידי,

כפי שכבר נאמר.

זה כואב,

לחכות ולראות,

והזמן עושה את שלו,

ואתה מאושר,

עם מישהי,

שהיא לא אני.

וכל הקטע הזה של האהבה,

אולי הוא לא בשבילי.

ואולי אני טועה,

אני מקווה,

שיש שם מישהו,

גם בשבילי.

Gill עשתה את זה. נכון יפה?

אני מקווה שעכשיו, כמו שמישהי אחת אמרה לי, זה לא נראה כמו תחת של בבון.

בכל אופן, הפעם הלכתי על עיצוב אופטימי יותר, יש שם אפילו כחול בצד [אני לא רציתי! היא דחפה את הכחול הזה לשם בכוח!], וזה מוצא חן בעיני.

אגב, התמונה ברקע האחורי זה ציור שלי. הזוי-משהו. אתם לא רוצים לראות את כולו, יש שם הרבה תפוחים וזה.

אז זהו, רוב תודות לך, ג'יל. באמת הייתי זקוקה למשהו חדש ומרענן פה.

אתה מושך אותי לתהום,

ממנה אני נואשת לברוח.

אתה אוחז בידי,

לא נותן לי מנוח.

וכבר כשחשבתי שהכל נגמר,

אתה מחזיר אותי לשם.

אני עומדת לצידך,

על הצוק הגבוה ההוא,

אתה משכנע אותי לקפוץ איתך,

אל תוך הלא נודע.

'יהיה בסדר' אתה אומר,

ומהדק את אחיזתך.

אך כל מה שאני רוצה,

זה להתרחק ברגע זה ממך.

לא לחשוב, לא לראות, לא לדעת,

לבך בליבי לא יוכל יותר לגעת.

אני עומדת לצידך,

על הצוק הגבוה ההוא,

אתה משכנע אותי לקפוץ איתך,

אל תוך הלא נודע.

ואתה יודע שיש לי פחד גבהים,

אבל איתך עד למעמקים.

למרות שגם בשחייה אני לא טובה,

אבל איתך כלום לא נורא.

רק שאלה אחת עדיין מטרידה אותי,

האם תיקח את הסיכון בשבילי?