אני תמיד מוצאת את עצמי ב-31.12 קוראת פוסטים ישנים שלי. אולי הסיבה היא שאני רוצה לראות מה עבר עליי השנה, איך התמודדתי עם זה, מה רציתי להשיג ומה באמת השגתי.

בסוף השנה שעברה איחלתי לעצמי [ולכל שאר האנשים] לסיים את התיכון בהצטיינות. אני שמחה לדווח שלפחות זה התגשם.

הייתי יכולה, כמובן, לאחל לעצמי כסף, אבל אני אף פעם לא עושה את זה.

שלום ובריאות.

בריאות ושלום.

כל השאר יבוא מעצמו. אני מאמינה בזה, ומבקשת מכם להאמין גם.

השנה החולפת הייתה חשובה בשבילי, והגיע הזמן שאסכם את הדברים העיקריים.

- סיימתי את התיכון בהצטיינות, דבר ששאפתי אליו מאז שהבנתי שיש לי את היכולת לעשות זאת [מכיתה א' כנראה].

- אהבתי אדם. ולמרות שהאהבה נגמרה מזמן, לעולם לא אוכל להיות אדישה אליו, לעולם לא אוכל לשכוח אותו ותמיד יהיה לי אכפת.

- לקראת סוף שנת הלימודים התחלתי להסתדר עם אנשים שונים שקודם לא סבלתי. גיליתי שהם נחמדים למדי.

- סגרתי חמש שנים של משחקי חתול ועכבר בחיבוק אחד שאמר הכל.

"זאת הייתה שנה מעניינת..." הוא נעצר מולה באמצע הפרוזדור, המולה בית ספרית של סוף שנה גועשת סביבם. הוא הושיט את ידו ללחיצה וחיכה לתגובתה.

"כן..." היא הנהנה במבוכה כלשהי, מושיטה את ידה לעבר זו שלו.

הם לחצו ידיים, או אולי ידיהם קפאו באוויר לכמה שניות, שלובות זו בזו, מבטם ממוקד באדם שעומד מולם. ואז הוא משך אותה אליו לחיבוק, הראשון שאי פעם העניק לה, וגם האחרון.

זה לא היה מהיר, בדיוק כמות הזמן שהיא הייתה צריכה כדי לעכל את הסיטואציה המוזרה, אך הידידותית שבה הייתה שרויה ברגעים אלה.

ואז הכל נגמר. הוא הרפה ממנה, חסר מילים ממש כמוה. וכל אחד מהם פנה לדרכו, בשקט, בדממה טבעית, לא מביכה. והיא ידעה שתנצור את הרגע הזה לנצח. ואולי, היא קיוותה בסתר ליבה, גם הוא.

זה היה אקט טהור של ידידות, לא יותר מכך.

אני לא מאמינה שנדרשו לי חמישה חודשים כדי לתאר את זה. 

- התחלתי להאמין. במה ובמי, זה כבר נושא לפוסט אחר.

- הייתי במסיבות גיוס שונות.

- התחלתי שירות לאומי.

- קיבלתי עליי אחריות רבה. בכל פעם אני מבינה עוד ועוד את האחריות הגדולה ש"נופלת" עליך כבן אדם בוגר.

- צילמנו עם לי סדרת תמונות מדהימה ומגניבה. היה כיף מאוד.

- ביקרתי בארץ מולדתי [זאת הנקודה שבה כל האוקראינים מתחילים לקנא].

- אחרי 13 שנה, ראיתי שלג, הרחתי שלג, נגעתי בשלג.

ואיך אפשר בלי: שנת 2008-תרבות ובידור

אני חושבת שללא כל ספק שיר השנה, לפחות בשבילי, הוא

Alicia Keys – Superwoman

זה באמת שיר מדהים, עם נשמה ומשמעות. הקליפ לשיר מציג נשים שונות שעונות לתואר "סופר אישה" ולא פעם אחת מצאתי את עצמי מזילה דמעה בגללו.

סרט השנה

האביר האפל, הית' לדג'ר, אין מילים.

ספר השנה

דמדומים. יש לי המון ביקורת על הספר הזה, ולא הכל טוב שם.

אבל יש שם משהו שמושך ומהפנט את הקוראים לסיים את הספר בקריאה ובנשימה אחת.

אני חושבת שגיליתי את סוד הקסם, קוראים לו אדוארד.

זמר השנה

לא אחד, אם כי שניים.

Jesse McCartney ו- Ne-Yo. שניהם הוציאו השנה אלבומים מעולים, כל שיר יכול להפוך בקלות ללהיט.

הקליפים שלהם מושכים את העין, מקוריים ומעניינים. שניהם חקרו סגנונות מוזיקה שונים מאלה שהיו רגילים אליהם וזה גם הצליח להם.

ג'סי מק'קרטני, רק בן 21, אחראי ללהיט ההיסטרי Bleeding Love של Leona Lewis [אגב, הגרסה שלו לא רעה בכלל].

ני-יו אחראי לאינספור להיטים של ריהאנה. הוא כותב שירים לחצי מתעשיית המוזיקה [שירים טובים מאוד, יש לציין!] ועל כך מגיע לו התואר 'זמר השנה' ואפילו 'יוצר השנה'.

ולא שזה השפיע על הבחירה שלי, אבל שניהם גברים מושכים ביותר.

זמרת השנה

מצעדי הפזמונים בכל רחבי העולם לא משקרים: בריטני ספירס היא זמרת השנה. ואני חושבת שהזכיות המרובות שלה בטקסי המוזיקה השונים השנה הוכיחו את זה.

אני חייבת לציין, שכמעריצה של בריט בריט החל מהסינגל הראשון שלה, אני דיי גאה.

וכעת, כל שנותר לי הוא לאחל לכולם שנה טובה, שנת שלום ובריאות, הצלחה בצבא, בעבודה ובאוניברסיטה [מי בטכניון ומי בשנקר], שנה של אהבה ועשייה מבורכת.

וגם, שנה של אכפתיות ומודעות חברתית. אני מקווה בכל ליבי שהשנה נהיה טובים יותר, ושאחרים יהיו טובים אלינו, שנתברך בכמות נדיבה של סבלנות וסובלנות כלפי האחר, שלא נשנא אף אחד ושאף אחד לא ישנא אותנו.

אוהבת תמיד,

יולי.

יאמי, השמפנייה טעימה השנה! 

אני חושבת,

שזה קצת בלתי הולם להתגעגע אליך,

ככה,

בצורה קצת נואשת.

אני חושבת,

שאחרי שאמרתי לך לא,

וסיפרתי את הסיפור של ידידים טובים לנצח,

זה לא בסדר מצידי להרגיש כמו שאני מרגישה עכשיו.

אני חושבת,

שזה מצחיק,

אולי אפילו קצת אירוני,

שאחרי שאתה התגברת, אני פתאום מתחילה להרגיש.

אני לא יודעת מה קרה,

אני לא יודעת מאיפה בא השינוי הזה,

ואני רוצה לראות אותך פתאום,

ככה, בלי שום סיבה.

זה קצת עצוב, אתה יודע?

אבל זה לא תלוי בי, לא ממש.

אני לא בחרתי להתגעגע,

ולא בחרתי להרגיש.

אני יודעת, זה חרא וזה גרוע. אבל היי! לא כתבתי שיר כבר המון זמן.

ראיתי היום מישהו בטלוויזיה והוא הזכיר לי את דאגלס. נתקפתי געגועים עזים.

אני זוכרת אותו היטב, את דאגלס. הייתי רוצה לכנות אותו 'דאגלס שלי', אבל היות ומעולם לא באמת היה שלי, לא אוכל לכנותו כך.

אני זוכרת היטב כיצד הכרנו, אני זוכרת שזה היה ביוזמתו. בעצם, כל דבר שעשינו היה ביוזמתו. ואני מצידי, לא התנגדתי.

לעולם לא אוכל לשכוח איך הוא נראה. ואולי רק עכשיו אני חושבת כך, כי הזכרונות עוד טריים, אך 'נצח' הוא מושג גדול ומפחיד מידי מכדי שאוכל להתחייב לכך שאכן אזכור אותו לתמיד, ואקיים את ההבטחה. הוא היה בלונדיני רוב הזמן, אך זה היה לפני תסרוקת המוהיקן שלו. לא שנאתי אותה. מי יודע איך הוא נראה היום ואיזו תסרוקת משוגעת עשה הפעם, אולי בכלל נמאס לו מהכל ועכשיו יש לו גלח. לא יודעת ולא אכפת לי, הייתי אוהבת אותו גם בלי שיער בכלל.

והוא תמיד גרם לי להתנהג מוזר, שונה, אחרת מהדרך בה התנהגתי בדרך כלל, אבל זה היה טוב, הוא גרם לי להעז. אני מוצאת את עצמי מביטה לאחור, לא באמת, אלא רק בצורה מטאפורית שכזו, ושמה לב להבדל העצום שהתחולל בי. אני זוכרת מה היה לפני שהכרתי את דאגלס, אם כי הזכרונות מתחילים להתערפל בשלב זה, ואני מרגישה כיצד הפכתי לאדם שונה לגמרי בזכותו. לפעמים אני תוהה איך חיי היו נראים אילולא הכרתי אותו. כעת אני נזכרת בתקופה היפה שהייתה לנו, אני נזכרת כיצד הייתי מחייכת כל פעם שהייתי חושבת עליו. אנשים היו חושבים אותי למשוגעת, ולא אכחיש שתיאור זה רחוק מן האמת. הוא גרם לי להשתגע.

הוא ראה את החיים כפי שהם, על כל הטוב והרע שבהם, וזה מה שגרם לי להעריך אותו מן ההתחלה. הוא סיקרן אותי ומשך אותי אליו, ואני, סקרנית מטבעי, הייתי חייבת לברר על מה הוא חושב, מה הוא יודע ואיך אני משתלבת בנוף שלו.

היו לדאגלס חלומות רבים ובחלוף הימים חלומותיו הפכו גם לשלי, שהרי חלק אותם עימי ולימד אותי לחלום יחד איתו. חלמנו על דברים רבים, בעיקר בשעות הלילה המאוחרות, כשאור הירח מאיר את החדר ומוזיקה שלווה מתנגנת ברקע. אך המוזיקה לא תמיד הייתה כזו, לעיתים השקט והרוגע היו מתחלפים במוזיקה סוערת וקצבית, אתם יודעים, בשביל ליצור אווירה מתאימה.

דאגלס העריך מוזיקה טובה ואני הערכתי אותו על כך. הטעם שלנו היה שונה לרוב, אך הוא לא שפט אותי ואני לא שפטתי אותו. כששני אנשים מבינים זה את זה כמו שאנחנו הבנו, לומדים לקבל את הכל, את כל תכונות האופי, את היתרונות, החסרונות ולעיתים גם מוזיקת פופ.

הוא נהג לספר לי על החברות שלו לשעבר, איך הן היו ומה עשו. לעיתים היה מוסיף ומתאר דברים שלא בהכרח הייתי צריכה לדעת, אך זה לא היה מפריע לי. הוא חשב שאהיה מובכת, או אולי קיווה שלחיי יקבלו גוון אדום והוא יצחק על התמימות שלי. לא נתתי לו את התענוג הזה. טוב, את זה לא. ואני מצידי סיפרתי לו על אידיוט אחד שהייתי מאוהבת בו, מאוהבת נואשות. דאגלס הוציא אותי מהבוץ ההוא ואני לעולם לא אשכח את זה.

וכך התקרבנו, אולי אף יותר ממה שהיה נחוץ באותה התקופה, והזמן עבר לו לאיטו.

הכל היה נפלא, באמת, לא היה יכול להיות טוב יותר. אז מה בעצם קרה? מה שקורה הרבה פעמים. הלכנו והתרחקנו. הוא היה עסוק בעבודתו ואני בלימודיי ופשוט הלכנו ונעלמנו עם הזמן. זה קורה הרבה פעמים, דברים מהסוג הזה. אנשים הולכים לאיבוד, קשרים מתרופפים, ידידות נעלמת.

לפעמים אני נזכרת בו בגעגוע ובחיוך קטן, ואז הזכרונות הנעימים מציפים אותי. אני לא מתחרטת על שום דבר שהיה ושלא היה ומקווה שגם הוא מרגיש כמוני.

והאיש בטלוויזיה שלא היה דאגלס, אך הזכיר לי אותו, זוכה להכרת תודה גדולה ממני, שהרי הוא הזכיר לי ידיד טוב שהיה לי פעם.

דאגלס, שמעולם לא היה באמת שלי, ואני מעולם לא הייתי שלו, אולי אך בזמן וביקום אחר.

ואני זוכרת אותו ואולי גם הוא זוכר אותי ומתגעגע, אך רק מעט ורק לפעמים, בלילה, כשהוא עוצם את עיניו ומזמזם מנגינה ששמע פעם אצלי לפני שנרדם, וחושב על הזמנים היפים שהיו לנו ביחד, ולא מתחרט, כפי שאני לא מתחרטת.