.Until i say so

היא כל כך קטנה,

והוא רק רוצה לאחוז אותה בזרועותיו,

ולומר לה שתפסיק לרוץ,

גם אם רק לרגע.

הוא מתבונן בה בזהירות,

כמעט נואש מהניסיונות שלו,

לגרום לה לשים לב,

והוא מהרהר בה, ובו.

הוא תמיד קר אליה,

והיא לא מבינה,

שזאת הדרך שלו,

להסתיר את כל החום שהוא מרגיש.

הוא עורג אליה בשקט,

כשאין איש רואה ושומע,

והוא מתחבא בצללים,

לפעמים גם מעצמו.

הוא לא מוצא מנוח,

זה מעייף להיות אדיש לכל העולם,

ולחייך בעייפות אל אשתו,

ולחלום על אחרת,

שמעתי שיש אנשים שעושים את זה, שמגשימים לאחרים חלומות.

אני לא יודעת עד כמה נכונות האגדות וסיפורי המעשיות, על האנשים הקטנים שחיים בארצות רחוקות, לעיתים כאלה שאיש מעולם לא שמע עליהן.

ואולי הם חיים בתוך הראש שלי, בדמיון ויוצאים רק בלילה, כשאני ישנה.

אולי הם שותלים במוחי ובלבי... מה? משהו. לא ידוע. אז נקרא לזה 'הדבר', לפחות לעת עתה, עד אשר אבין מה הוא אותו 'דבר'. ואיך הם עושים את זה? באיזו דרך? איש אינו יודע.

יש אנשים המפקפקים בקיומם, ואחרים טוענים שרק חולמים בהקיץ לא מעשיים ממציאים דברים מעין אלה, כי אין להם משהו טוב יותר ומועיל יותר לעשות בזמנם החופשי. ממנו, הם טוענים, יש להם דיי והותר.

אך אני שמעתי שקיימים האנשים האלה שמגשימים חלומות. איש אינו ראה או שמע אותם, אך ישנם כאלה הסבורים שהם שם. איפה? אני לא יודעת. והאם הייתי רוצה לדעת? גם את זה איני יודעת.

יש אנשים שמבלים את כל חייהם בחיפוש אחר האמת. אבל כשהם מוצאים אותה, ואם בכלל, האם זה הופך אותם למאושרים יותר?

אולי אני לא רוצה לדעת את האמת. אני מעדיפה לחפש אחריה, להניח שהיא קיימת. אי שם... מעבר לעננים ולקשת, אך היא אינה מושגת. כי זהו היופי שבדבר-החיפוש. מעניין אותי יותר לתהות מאשר לגלות את כל העובדות בבת אחת ובכך להניח לעניין, כאשר הכל ידוע וברור, כאשר לא נותר דבר לגלות. יהיו אנשים שיאמרו שזה בזבוז זמן, הרי מה הטעם להעביר את כל חייך ברדיפה אחר חלומות בלתי מושגים, מאשר לצאת ולהגשים כמה מהם.

אבל איך? זאת השאלה המרכזית שמעסיקה אותי.

לשם כך קיימים מגשימי החלומות. לא כולם מאמינים בהם, חלקם אף סוברים שאלה המצאות מגוחכות של הסופרים והחולמים, שמטעים את כל האנשים האחרים וגורמים להם לתהות.

אך האם זה רע לתהות? ומה רע בזה, בעצם? האם האדם צריך לקבל את גורלו וייעודו סתם כך? בלי לתהות למה הוא נבחר לתפקיד זה או אחר, ומה הוביל לכך, והאם ישנה אפשרות להתחלף עם מישהו אחר? וגם אם לא, האם אדם צריך לקבל את אשר נגזר עליו ללא עוררין?

גישות שונות לכך, וכל אחד יאמין במה שהוא ירצה. אני לא יודעת במה אני מאמינה, אני עדיין מחפשת אחר האמת שלי, שהיא אי שם... אולי בקצה הקשת, שאיש אינו יודע היכן מיקומה המדויק, ממתינה לי עם לפרקון וקדרה מלאה בזהב שאותו איני צריכה כלל.

והאנשים שמגשימים חלומות, אם הם בכלל אנשים... ואולי יצורים שאיש מעולם לא ראה כמותם? במה הם מאמינים? על מה הם חושבים? ולמה דווקא הם נבחרו לתפקיד החשוב הזה-להגשים חלומות. האם הם תוהים על כך מידי פעם? כאשר מקפצים מאדם אחד למשנהו, מגשימים עוד חלום ועוד חלום, ולו הקטן ביותר.

אתם חושבים שהם נמצאים שם, איפה ש'שם' לא יהיה... וכיצד הם עושים זאת? ומשתילים את 'הדבר' המופלא, זה שאינו ידוע לאיש, במוחנו ובלבנו. ואיך זה לא נגמר להם? 'הדבר' הזה. נראה שיש להם כמות מספקת ממנו, אך לא יותר מידי. משום שהם שומרים את 'הדבר' לאלו שבאמת ובתמים זקוקים לו. אך אבוי לכם לקרוא להם קמצנים. לא. הם פשוט עושים את מה שהם צריכים, ממלאים אחר הייעוד שלהם. כמו כל אחד מאיתנו, הלא כן?

ואם תשאלו אותי אם אני מאמינה בקיומם והאם כבר מצאתי אותם, תשובתי תהיה כן ולא. מצאתי אותם לעת עתה, הם רדומים מעט כעת, אינם רוצים להגשים לי אף חלום ואיני יודעת מה הסיבה לכך, או שכן. אולי אני כן יודעת, פשוט לא ממהרת לומר לכם, שלא תעשו את אותה הטעות כמוני וגם מגשימי החלומות שלכם, במידה ותמצאו אותם, ינמנמו להם בשקט ב... שם. איני יכולה לומר לכם מהו המקום, שהרי, אתם צריכים למצוא אותו לבד, כך אני מאמינה.

ומהצד השני, אני תמיד יודעת שכאשר מגשימי החלומות שלי יסיימו את עבודתם הנוכחית, אצא לחפש מגשימי חלומות אחרים, ואתחיל את המסע שלי מההתחלה. זה מעגל, אתם מבינים, מעגל נצחי שאינו יכול להגמר. טוב, אולי הוא כן, אך איני מתכוונת לומר לכם מה הדרך לסיים אותו. איני עוסקת בכישוף או קסם, רק באמת, אם היא קיימת, ואיני רוצה להטעות אתכם ולהוביל אתכם לדרך רעה.

אוכל לרמוז לכם, אם תרצו בכך, היכן יש לחפש אותם. חכו, לא יהיה צורך בנעלי ההליכה הטובות ביותר שלכם, אינכם צריכים להתכונן למסע ארוך ומתיש. ואולי כן? אולי בעצם כן, תתכוננו. אך השאירו את הנעליים בצד, זהו אינו מסע פיזי, השרירים שלכם לא יכאבו כלל כתוצאה ממסע זה. למעשה, אינכם צריכים ללכת רחוק בכלל, ואולי חלקכם צריכים לנדוד למקומות שבהם אף פעם לא היו, כי לא העזו. כדי להתחיל במסע עליכם להתרווח על הכורסא האהובה עליכם, או על הספה, או בכל מקום שבו אתם מרגישים בנוח. הצעד הבא הוא לעצום את עיניכם ולהרפות את השרירים. לא טוב להיות מתוחים כאשר יוצאים למסע מעין זה, לכך יהיה לכם זמן בהמשך.

ואחר כך, ובכן, איני יכולה לומר יותר מכך. הרשות לכך אינה נתונה לי. אז אני מניחה שאת החלק הבא תצטרכו לגלות לבד.

והאנשים המגשימים חלומות, שברשותם נמצא 'הדבר', אשר חיים 'שם' ואולי אף קרויים בשם 'זה', האם תמצאו אותם אי פעם? האם הם קיימים? אולי כן ואולי לא. זה תלוי בכם, אם יהיה לכם מספיק אומץ לגלות.

אם כך, הדבר היחיד שנותר לי הוא לאחל לכם בהצלחה. 

ניסיתי להמנע מסתירות פנימיות, אבל אם בכל זאת תמצאו כמה... תאשימו את מרקורי! אין מה לעשות, אני בת מזל תאומים טיפוסית ועל כן בעלת סיכוי גבוה לפיצול אישיות :P

"תראה, אבא! הירח באמת עשוי מגבינה! אני רואה אותו מכאן!"

"כמובן, חמודה, הרי אמרתי לך שזה ככה. את תמיד צריכה לסמוך על אבא."

"אני יודעת, אני סומכת עלייך, רק עלייך."

"שם, אבא! הוא שם ואני מרגישה שאם רק אושיט את ידי, אוכל לגעת בירח."

"אז למה שלא תנסי? קדימה... אבל את צריכה לעצום עיניים לפני, אחרת זה לא יעבוד."

"למה זה לא יעבוד, אבא?"

"כי בעיניים עצומות מרגישים יותר טוב."

"אבא, תראה עד כמה הירח עגול. נכון שהוא יפיפה?"

"כן, חמודה. הירח תמיד יפה, כמוך."

"אבא, אתה יודע, פעם התבוננתי בירח וראיתי שיש לו פנים. באמת יש לו פנים, אבא?"

"גם אני ראיתי את זה, בתי. ואת יודעת מה? באמת יש לו פנים. והוא צופה עלינו ויודע הכל."

"מעניין אם הגבינה על הירח טעימה. מה אתה חושב?"

"אני לא יודע, אבל אני מבטיח לקחת אותך לשם פעם ונטעם את הגבינה ביחד."

"אני אוהבת אותך, אבא."

"גם אני, חמודה. גם אני."

"אבא... שמת לב שהירח לא שלם? למה הוא מרזה? ירח יכול לאבד משקל?"

"לא, כמובן שלא. הירח תמיד מתמעט לאחר זמן מה. זאת רק תופעת טבע."

"למה זה קורה, אבא?"

"אני לא מומחה, אבל אני יודע שזאת המחזוריות של הירח. ככה קורה בכל חודש."

"מוזר, הירח תמיד היה עגול ומלא כשהתבוננתי בו לפני כן."

"ובכן, יקירה, בכל יום מגלים דבר מה חדש."

"אני אוהבת לגלות דברים חדשים."

"הירח כמעט נעלם, אבא. אני לא אוהבת כשזה קורה. אני אוהבת כשיש ירח מלא."

"גם אני, אבל אין דבר שאנחנו יכולים לעשות לגבי זה. אלה החוקים ולא לנו לשנות אותם."

"כמה חבל. היה יכול להיות נחמד אם שנינו היינו שולטים בירח, הלא כן, אבא?"

"אולי, חמודה. אבל את באמת חושבת שהירח רוצה שמישהו ישלוט בו?"

"לא, אני מניחה שלא."

"אין ירח היום, אבא. כיצד זה ייתכן? לאן הוא נעלם?"

"הוא לא נעלם, מתוקה. זה רק ליקוי ירח, הוא רק מסתתר."

"אני רוצה שהוא יופיע!"

"הוא יופיע במהרה, אל תדאגי."

"מבטיח?"

"האם אי פעם אכזבתי אותך?"

"לא, אבא. אף פעם."

"הירח עדיין לא כאן, אבא, למרות שהליקוי עבר מזמן. ואתה זוכר, אבא? הבטחת לקחת אותי עד לשם, אמרת שנטעם את הגבינה על הירח. אמרת שאתה תמיד מקיים את ההבטחות שלך, אתה זוכר? כי אני זוכרת. לא ראיתי את הירח זה זמן רב, הוא אף פעם לא מתמלא. הכל תמיד חשוך. ואתה יודע עד כמה אני מתעבת את החושך. והבטחת שהירח יופיע שוב, הבטחת. אתה זוכר, אבא? אבא? אבא?"

ראיתי את התמונה שפה, הירח משך את תשומת ליבי וזה מה שיצא.