.Until i say so

סביר להניח שגם אז הייתי שותקת.

כי זאת אני, הטיפוס השתקן, שומרת הכל לעצמי.

יש לי הרגשה שאנשים חושבים שאני מוזרה, כי אני שותקת.

לפעמים כשמספרים לי משהו או מסבירים, אני לא מגיבה ואז חושבים שלא הבנתי. הם מסתכלים עליי במבט קצת מיואש, חושבים שצריכים להסביר לי שוב, אבל אני מבהירה להם שהבנתי. לא צריך להסביר שוב.

אני מאכסנת את כל פיסות המידע שאני צוברת בזיכרון ומשתמשת בהם כשצריך.

לפעמים אנשים מופתעים ממני כשאני זוכרת דברים שציינו באוזניי מזמן. הם לא יודעים שאני יודעת יותר ממה שהם מתארים לעצמם.

האם זה רע להיות טיפוס שתקן? לפעמים. ולפעמים לא. תלוי מה יוצא לי מזה.

הרהורים של שישי בלילה.

.Green eyed monster

.Jealous bitch

.Possessive

וזה רק על קצה המזלג.

אז כמו כל נקבה טיפוסית ומטומטמת, אני הולכת ועושה את כל הטעויות האפשרויות בקשר למישהו שאני אפילו לא מרגישה אליו שום דבר חוץ מידידות עמוקה, לכאורה.

ואיך אני יכולה לא לשנוא את עצמי על כך? כשאני תמיד מנסה לנהוג כמו מישהי בוגרת ובעלת שיקול דעת. Ha-ha, think again.

בנות, בוגרות ככל שיראו פיזית ומנטלית, תמיד יתגלו בסוף כנקבות בכייניות, אובססיביות ורכושניות, ללא יוצא מן הכלל. וזה דיי מפתיע, לא? לשמוע הצהרה כזאת מבחורה. ובכן, אתם לא תהיו הראשונים שיאשימו אותי בשוביניזם [אל תתפלאו, יש עוד בנות כמוני].

אני מרגישה כאילו קראתי איזה ספר של עצות של 'עשה ואל תעשה' בקשר ליחסי בנים-בנות ואז הפכתי אותו על תוכנו ויישמתי את הכל הפוך.

אולי אני אאשים את הקיץ, זה מה שכולם עושים כאן לאחרונה. אולי נמס לי המוח מרוב החום, או מרוב שאני לא מוצאת לעצמי תעסוקה, או שאולי אני סתם מפגרת שלא רוצה להודות בזה. כן, זה יכול להיות זה.

ואני שואלת [אתכם, את עצמי, את הקול הקטן בראש שלי שתמיד מתעקש לזמזם מנגינות של ריהאנה...], למה לי להתנהג בצורה כזאת?

לפני הרבה זמן הבהרתי למישהו שאנחנו רק ידידים, שהוא כמו אח בשבילי [איכ, נכון שזה היה מגעיל מצידי לומר לו דבר כזה?] וכ'ו... ולא עשיתי עניין כשהוא סיפר לי אחרי זה על בחורה שמוצאת חן בעיניו.

אבל הפעם אני כן עושה קצת עניין, קצת עניין וקצת דברים אחרים. שמישהו יתן לי סטירה, בבקשה.

אני חושבת שאולי קצת קיוויתי שנוכל להיות 'משהו' מעבר אם ניפגש בקרוב, כי הוא הרי בכל זאת היה דלוק עליי...

זה בטח בגלל שאין לי חבר. בטוח.

האם זה התסמין הראשון לבחורה נואשת? אבוי, אני לא רוצה להדרדר לכך!

בלי לשים לב אני יכולה למצוא את עצמי באיזו קבוצת תמיכה של 'נואשות אנונימיות', או גרוע יותר... באתר הכרויות!

תמיד תהיתי מה המקבילה היהודית לנזירה, עד היום לא מצאתי תשובה. לא נראה לי שיש אחת כזאת!

אתם לא חושבים שזאת אפלייה נוראית? למה נשים נוצריות יכולות לחיות להן חיי פרישות בשלווה, בזמן שהנשים היהודיות יכולות מקסימום להיות דתיות אדוקות ולקבל סקס פעם בחודש? [ועל הדרך להוליד עוד ילד]

האם סיפרתי לכם את הבדיחה שאפשר לדעת כמה פעמיים דתיים קיימו יחסי מין לפי מספר הילדים שיש להם? לא? טוב, כי זה בטח לא חינוכי ומעליב [זה מזכיר לי עוד בדיחה שהמורה לתולדות האומנות סיפרה לנו על דתיים ותנוח... לא משנה].

ואני הולכת לנסות ולגרום למשחקים בפייסבוק לעבוד, שוב.

אין לי דרך אחרת לתאר את מה שעובר עליי עכשיו.

זה הכל בגלל המלפפונים.

מסתבר שאני שוב נשארת בבית בגלל הקיבה שלי, שתמיד מרגישה שכשמזמינים אותי ליום הולדת, אז צריך להתעורר ולהכאיב לי. כמעט כל אירוע שאליו מזמינים אותי מלווה בכאב בטן לא נעים במיוחד, ולרוב התוצאה היא שאני בוכה ונשארת בבית.

אבל בואו נתחיל מההתחלה...

הכל התחיל בתחילת ספטמבר 2005, כאשר חזרתי לארץ מאוקראינה.

השעה הייתה, כמדומני, חצות ובמטוס הגישו ארוחה.

עכשיו, טיפ חשוב שלי אליכם, ילדים: אף פעם אל תאכלו אוכל שמגישים לכם ב-12 בלילה, לא משנה עד כמה טעים זה נראה.

אני לא חושבת שהייתי רעבה במיוחד באותו זמן, אך העקרון המנחה של כל רוסי [במקרה הזה - אוקראיני] טוב הוא:

"לוקחים - תיקח, מרביצים - תברח" ואפשר גם במילים אחרות "זה בחינם? תביאו את האוכל!"

ואני, כאוקראינית טובה במיוחד [נו מה, כרגע חזרתי משם] פעלתי לפי עיקרון זה ואכלתי את האורז המוזר ועוד מגוון מהדברים שהגישו לי.

וזה לא שאמא שלי לא המליצה לי לא לאכול, אך העיקרון המנחה בער בעצמותיי ופשוט הייתי חייבת לפעול לפיו.

התוצאה הייתה שבוע בבית חולים וחיידק שלא עוזב אותך מהר.

אני רוצה לציין שזאת לא הפעם הראשונה שהגעתי לבית חולים בגלל אוכל, רק שזאת הייתה הפעם הראשונה שיצאתי משם עם חיידק.

ברזומה שלי נמצאים גם: 3 פרוסות לחם שהובילו למיון, תותים שהובילו למיון ועוד שלל דברים שהובילו למיון.

מאז גברו הדברים שאני לא יכולה להכניס לפה שלי ולהשאיר אותם שם [בקיבה, נו] עד למועד יציאתם הרצוי.

אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה אכלתי אבטיח וכל פעם שאני אוכלת בננה זה לא נגמר טוב.

ועכשיו, מסתבר, מלפפונים.

והנה אני, יושבת בבית וכותבת את הפוסט הדבילי הזה במקום לצאת למסעדה.

אבל היי, לפחות קיבלתי 95 במתכונת בהיסטוריה. זה מנחם, לא?

מכירים את זה שאתם נשארים בבית ואז מפסיקה לכאוב לכם הבטן? לא? אני כן.