וואו. סיימתי בית ספר.
מי היה מאמין, הא?
טקס הסיום שלנו היה אתמול והחל מהיום אני אדם חופשי לחלוטין, אין לי שום מחויבות.
אני עדיין לא מעכלת לחלוטין את העובדה שסיימתי בית ספר, שזהו, אין יותר לימודים, מורים, בגרויות, שיעורים, עבודות, והרבה אנשים שאני לא אראה יותר (אולי רק בפייסבוק). אבל ברגע שיעבור שבוע, חודש, חודשיים ואני כבר לא אראה את כל אלה שהייתי רואה כמעט כל יום, רק אז אני אתחיל להבין, לא מוקדם יותר.
לא בכיתי אתמול בכלל, אפילו לא בשיר סיום, אפילו לא בחיבוקים האחרונים עם החבר'ה. פשוט לא הבנתי, כי זה בלתי נתפש בשלב הזה עדיין.
אז בעוד כמה זמן אני חושבת שאני אבין ואולי אז אני אבכה ואזכר בגעגוע, בינתיים עבר רק חצי יום, עוד מוקדם מידי להבין.
הטקס היה נהדר. באמת.
הייתי נורא סקפטית לגביו בהתחלה (באמצע ובסוף, גם), אבל היה מעולה.
אחרי שהטקס נגמר ניגשתי לאמא שלי ושאלתי "נו, איך היה? לא הספקתי להבין כלום."
בהתחלה קצת צבט לי בלב שלא קיבלתי את התעודה על הצטיינות במגמת האומנות, אבל אני יכולה להודות עכשיו בלב שלם ובלי שום חרטה שזה שקיבל את התעודה, זה מגיע לו בצדק. וזאת הפעם היחידה שאומר את זה.
אבל אל תרחמו ואל תזילו דמעה עדיין, כי יצאתי משם עם פרס ניחומים קטן וצנוע שאני אוהבת לקרוא לו (וכל השאר גם):
תעודת הצטיינות שכבתית!
!Yeah, baby
עכשיו זהו לא סתם בלוג של בחורה חכמה, זה בלוג של המצטיינת השכבתית.
עוד 2 תלמידים קיבלו את ההצטיינות יחד איתי, אחת מהם זו חברה טובה שלי.
מבחינתי, לא היה סיום ראוי יותר לשתינו מאשר קבלת תעודות ההצטיינות האלה, כי מה לעשות, באמת מגיע לנו. אני אוהבת את העובדה שסיימנו את בית הספר כשוות בהישגים שלנו.
ואני רוצה לציין עד כמה אני גאה בה, כי היא אחד האנשים החכמים ביותר שאני מכירה.
אז מה עוד היה לנו? אה, כן, חיבוקי פרידה.
בזמן שכל חדר ההלבשה שלי הזיל דמעות על הפרידה הצפויה, חברה שלי ואני עשינו מין פארודיה קטנה על כמה אמ, פקאצות שהתייפחו זו על כתפה של חברתה (הן חברות, הן הולכות לראות אחת את השנייה גם אחרי בית הספר!). זה הלך ככה:
"יוליה!"
"איראדה!"
*חיבוק אמיץ וקולות בכי רמים ומזוייפים*
"טוב, זהו. סיימנו."
*צחוק*
:)
.Next destination: sushi bar
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
