אין לי דרך אחרת לתאר את מה שעובר עליי עכשיו.
זה הכל בגלל המלפפונים.
מסתבר שאני שוב נשארת בבית בגלל הקיבה שלי, שתמיד מרגישה שכשמזמינים אותי ליום הולדת, אז צריך להתעורר ולהכאיב לי. כמעט כל אירוע שאליו מזמינים אותי מלווה בכאב בטן לא נעים במיוחד, ולרוב התוצאה היא שאני בוכה ונשארת בבית.
אבל בואו נתחיל מההתחלה...
הכל התחיל בתחילת ספטמבר 2005, כאשר חזרתי לארץ מאוקראינה.
השעה הייתה, כמדומני, חצות ובמטוס הגישו ארוחה.
עכשיו, טיפ חשוב שלי אליכם, ילדים: אף פעם אל תאכלו אוכל שמגישים לכם ב-12 בלילה, לא משנה עד כמה טעים זה נראה.
אני לא חושבת שהייתי רעבה במיוחד באותו זמן, אך העקרון המנחה של כל רוסי [במקרה הזה - אוקראיני] טוב הוא:
"לוקחים - תיקח, מרביצים - תברח" ואפשר גם במילים אחרות "זה בחינם? תביאו את האוכל!"
ואני, כאוקראינית טובה במיוחד [נו מה, כרגע חזרתי משם] פעלתי לפי עיקרון זה ואכלתי את האורז המוזר ועוד מגוון מהדברים שהגישו לי.
וזה לא שאמא שלי לא המליצה לי לא לאכול, אך העיקרון המנחה בער בעצמותיי ופשוט הייתי חייבת לפעול לפיו.
התוצאה הייתה שבוע בבית חולים וחיידק שלא עוזב אותך מהר.
אני רוצה לציין שזאת לא הפעם הראשונה שהגעתי לבית חולים בגלל אוכל, רק שזאת הייתה הפעם הראשונה שיצאתי משם עם חיידק.
ברזומה שלי נמצאים גם: 3 פרוסות לחם שהובילו למיון, תותים שהובילו למיון ועוד שלל דברים שהובילו למיון.
מאז גברו הדברים שאני לא יכולה להכניס לפה שלי ולהשאיר אותם שם [בקיבה, נו] עד למועד יציאתם הרצוי.
אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה אכלתי אבטיח וכל פעם שאני אוכלת בננה זה לא נגמר טוב.
ועכשיו, מסתבר, מלפפונים.
והנה אני, יושבת בבית וכותבת את הפוסט הדבילי הזה במקום לצאת למסעדה.
אבל היי, לפחות קיבלתי 95 במתכונת בהיסטוריה. זה מנחם, לא?
מכירים את זה שאתם נשארים בבית ואז מפסיקה לכאוב לכם הבטן? לא? אני כן.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
