"תראה, אבא! הירח באמת עשוי מגבינה! אני רואה אותו מכאן!"
"כמובן, חמודה, הרי אמרתי לך שזה ככה. את תמיד צריכה לסמוך על אבא."
"אני יודעת, אני סומכת עלייך, רק עלייך."
"שם, אבא! הוא שם ואני מרגישה שאם רק אושיט את ידי, אוכל לגעת בירח."
"אז למה שלא תנסי? קדימה... אבל את צריכה לעצום עיניים לפני, אחרת זה לא יעבוד."
"למה זה לא יעבוד, אבא?"
"כי בעיניים עצומות מרגישים יותר טוב."
"אבא, תראה עד כמה הירח עגול. נכון שהוא יפיפה?"
"כן, חמודה. הירח תמיד יפה, כמוך."
"אבא, אתה יודע, פעם התבוננתי בירח וראיתי שיש לו פנים. באמת יש לו פנים, אבא?"
"גם אני ראיתי את זה, בתי. ואת יודעת מה? באמת יש לו פנים. והוא צופה עלינו ויודע הכל."
"מעניין אם הגבינה על הירח טעימה. מה אתה חושב?"
"אני לא יודע, אבל אני מבטיח לקחת אותך לשם פעם ונטעם את הגבינה ביחד."
"אני אוהבת אותך, אבא."
"גם אני, חמודה. גם אני."
"אבא... שמת לב שהירח לא שלם? למה הוא מרזה? ירח יכול לאבד משקל?"
"לא, כמובן שלא. הירח תמיד מתמעט לאחר זמן מה. זאת רק תופעת טבע."
"למה זה קורה, אבא?"
"אני לא מומחה, אבל אני יודע שזאת המחזוריות של הירח. ככה קורה בכל חודש."
"מוזר, הירח תמיד היה עגול ומלא כשהתבוננתי בו לפני כן."
"ובכן, יקירה, בכל יום מגלים דבר מה חדש."
"אני אוהבת לגלות דברים חדשים."
"הירח כמעט נעלם, אבא. אני לא אוהבת כשזה קורה. אני אוהבת כשיש ירח מלא."
"גם אני, אבל אין דבר שאנחנו יכולים לעשות לגבי זה. אלה החוקים ולא לנו לשנות אותם."
"כמה חבל. היה יכול להיות נחמד אם שנינו היינו שולטים בירח, הלא כן, אבא?"
"אולי, חמודה. אבל את באמת חושבת שהירח רוצה שמישהו ישלוט בו?"
"לא, אני מניחה שלא."
"אין ירח היום, אבא. כיצד זה ייתכן? לאן הוא נעלם?"
"הוא לא נעלם, מתוקה. זה רק ליקוי ירח, הוא רק מסתתר."
"אני רוצה שהוא יופיע!"
"הוא יופיע במהרה, אל תדאגי."
"מבטיח?"
"האם אי פעם אכזבתי אותך?"
"לא, אבא. אף פעם."
"הירח עדיין לא כאן, אבא, למרות שהליקוי עבר מזמן. ואתה זוכר, אבא? הבטחת לקחת אותי עד לשם, אמרת שנטעם את הגבינה על הירח. אמרת שאתה תמיד מקיים את ההבטחות שלך, אתה זוכר? כי אני זוכרת. לא ראיתי את הירח זה זמן רב, הוא אף פעם לא מתמלא. הכל תמיד חשוך. ואתה יודע עד כמה אני מתעבת את החושך. והבטחת שהירח יופיע שוב, הבטחת. אתה זוכר, אבא? אבא? אבא?"
ראיתי את התמונה שפה, הירח משך את תשומת ליבי וזה מה שיצא.