Eat my fuck

ואני באמת לא יודעת למה. ואולי אני כן, אבל לא בטוחה שזו הסיבה האמיתית. אולי אם באמת היינו מבינים למה אנחנו שותים (או מעשנים) , למה אנחנו זקוקים לתחושות האלו של חוסר שליטה, הסחפות וניתוק מן המציאות, אז אולי היתה לנו תשובה מספיק טובה לשאלה הכ"כ מטרידה הזו. אני מוצאת את עצמי, בחיי הנוכחיים, מתעסקת בתחום זה יותר ויותר. יש בזה משהו שגורם לך לראות את העולם אחרת. פתאום דברים שהיו נראים לך חסרי משמעות ורחוקים אלפי שנות אור ממך, הופכים להיות חיי החברה שלך, הרצונות שלך, התחושות שלך. וזה מתבטא בכל; בחברה, במקומות בילוי, בדיבור, התנהגות, סיגנון חיים, פשוט הכל. יכול להיות שזה הפנה את חיי לכיוון יותר פתוח, כזה שתמיד רציתי שיהיה לי. אני יכולה לדבר עם אנשים בצורה פתוחה יותר, ואני אפילו ניהנת מזה. וכ"כ הרבה אנשים, כ"כ הרבה. אני חושבת שזה הדבר העיקרי שהפתיע אותי באמת. פתאום יצא לי להכיר אנשים כ"כ נחמדים, חכמים וטובים (וגם כאלו שלא, אבל זה לימד אותי לפחות משהו על עצמי ועל העולם בכללי). המעבר הזה ל"עולם של הגדולים" נראה לי כרגע כמקום מאד מהנה, גם מפני שאני נמצאת במצב בחיי שאני עוד יכולה להינות מדברים כאלה. זה כיף לראות ולגלות עולם. זה כיף לדעת עוד ולצבור ניסיון בתחומים חדשים, שונים ומשונים. אני אוהבת את איך שזה עכשיו, ובינתיים לא רוצה שיגמר לי. ברגע שכבר יתחיל לימאס לי, אני אדע שעוד תקופה עברה בחיי. עוד תקופה של טוב ורע, של למידה מטעויות והנאה מתובנות. אבל בינתיים אני חיה את התקופה החדשה בחיי. אפילו כשרק סיימתי את התיכון לא רציתי לסיים וחששתי לגבי הבאות. אני עדיין לא יודעת מה יהיה לי בעתיד, אבל זה לא מדאיג אותי כרגע. בינתיים מצאתי עבודה צנועה, עם הצבא נראה מה יהיה (למרות שבטח בסוף זה יסתדר כל הסיפור הזה), ושאר חיי מספקים אותי בחלקם (לשאר הדברים יש את הזמן שלהם, יגיעו גם הם בסופו של דבר). יכול להיות שאין לי את כל מה שאני רוצה, אבל יש לי חלק. על שאר הדברים כנראה שצריך לעבוד קשה יותר בשביל להשיגם ושרצונותי יגיעו לסיפוקם.

מחכה לבאות, אך לא מצפה לניסים. בקרוב (או שלא כ"כ בקרוב) אדע מה נסגר עם האיבר המוזר הזה שנקרא "הלב", נו, כבר התעייפתי.

(אין יצור בעולם שאני אוהבת יותר ממך).

ברגעים מסוימים אני מוצאת את עצמי מביטה לאחור. אני לא רואה עבר טוב, כזה שהייתי מתגאה בו. אני לא בטוחה מה הסיבה. אולי קשה לי עם המחשבה הזו שפעם הייתי ילדותית. או שאולי פעם הייתי נגררת ולא בדיוק מי שאני. או שאולי פעם זהותי ואישיותי לא היו מגובשות. אם הייתי יכולה לחזור לעבר הייתי עושה דברים אחרת. הייתי מקבלת החלטות אחרות, בוחרת בדברים שונים. וחלק גדול ממני רוצה לחזור. אני רוצה לשנות את העבר שלי. אני לא יודעת למה זה כ"כ מטריד אותי כרגע, ולמה אני חושבת על העבר (שהוא בעצם לא כ"כ משמעותי, מפני שאלו שנים של ילדות) כשכרגע אני חייה בהווה ולא מצליחה להביט אל העתיד. ובאמת מעניין אותי מה היה קורה אילו עברי היה שונה. איך החיים שלי היו נראים היום ומה היה עולה בגורלי.
היתה לי שיחה לפני כמה זמן עם אנשים חכמים. על התודעה, הקיום והמדע. אני חוששת שאני זקוקה לרמת תודעה נוספת. הייתי רוצה לחזור בזמן. הייתי רוצה מציאות משלי, מציאות נפרדת. הייתי רוצה להוציא מחשבות ממוחות של אנשים אחרים ולהכניס אותן אליי.
הרצון הזה בגדר מדע בדיוני, לצערי. וכנראה שאצטרך ליסתפק ברמת התודעה הנוכחית שלי. ואם כבר אני לא יכולה לשנות את העבר, אז נדמה לי שאני צריכה ליתרכז בהווה (ורצוי גם בעתיד). העניין הוא שאני לא בטוחה שאני כ"כ מרוצה מההווה שלי. יש המון דברים בחיי, כרגע, שנראים לי מיותרים. ובאותה מידה יש גם דברים שנחוצים לי אך אינם נוכחים.
אני רוצה אדמה על הירח. אם הייתי יכולה הייתי קונה את הירח כולו. אני רוצה המון כסף. אני רוצה חללית משלי. ואני רוצה אופנוע 2000 סמ"ק. ואת סאם בחדר שלי, על המיטה, על המדף בארון, על המקלדת ועל הכיסא, ממש כמו פעם (זה מרגיש לי כמו נצח). אני רוצה להירדם עם גרגורים ופרווה בתוך האף. ואני רוצה שהכלב הזה יעלם לי מהחיים. אני רוצה עבודה שתוכל להגשים לי חלומות. אני רוצה קעקוע שיכסה לי את כל הגוף ויסתיר את כל החרא שבפנים. אני רוצה להכיר מישהו חשוב שיגיד לי תודה באחד הנאומים. אני רוצה דירה קטנה משלי מעל פאב של אנשים עצובים. אני רוצה להיות אישה עצובה בפאב. אנירוצהאותךאנירוצהאותךוגםאותךואותךושובאותך. אני רוצה שהם לא יהיו ביחד, סתם כי היא זונה והוא יותר מדי. אני רוצה ששי יביט בי ויבין שאני טיפשה בשבילו. אני רוצה להכיר את ההוא, אפילו שאני יודעת שהוא טיפש בשבילי. אני רוצה להיות וטרינרית שטובה לחיות אבל רעה לבניאדם. אני רוצה לדעת את שפת החתולים. אני רוצה לגור בלונדון. אני רוצה לכתוב קטע שלם שמישהו אחד יבין את כולו. אני לא רוצה מלחמה אבל אני רוצה מוות (לא שלי). ועכשיו אני באמת רוצה לישון. כי אני יכולה להמשיך עם זה עד שיהיה כבר אור והציפור האחרונה תתעורר ותצייץ.
ההווה והעתיד שלי תלויים אחד בשני ומעורבבים. הלוואי והייתי יודעת לעשות את ההפרדה.

יש לי פוסט על סיום י"ב, על הנשף והכל. פשוט נדמה לי שבכיתי מספיק להיום, אז אפרסם בזמן אחר.

לילה/בוקר טוב.

כבר מזמן לא חשבתי על מה שהיה. לא חשבתי על כל מה שקרה, כל מה שחוויתי, כל מה שעבר עלי. ועכשיו אני תוהה אם כל זה היה לי טוב. אני לא מצליחה להיזכר ברגשות או בתחושות. נדמה כאילו לא הרגשתי כלום.
נזכרתי באנשים מחיי. אנשים ישנים ששינו הרבה. איך זה יכול להיות שהם כבר אינם עוד בחיי? ואם הם כבר לא איתי אז מה זה בעצם משנה? אם הם באו והלכו אולי הם אף פעם לא היו באמת. ומה עם אלו שעדיין כאן? מה זה אומר עליהם? זה לא אומר כלום. זה רק אומר שהם כאן (בדיוק באותה מידה שהם היו יכולים לא להיות). כרגע אני לא חושבת שיש מישהו שיכול לגרום לי להאמין. אני מרגישה שמיום ליום רק נסגרות בתוכי עוד ועוד דלתות. הייתי רוצה להאמין שיש מפתחות. כל בנאדם הוא מפתח. אני רק צריכה למצוא את האנשים הנכונים, המתאימים.

בינתיים אני אמשיך בתהיות שלי. חסרת כיוון.

שבוע שעבר עברתי טסט וקיבלתי את הרישיון. ב 19/7 נגמרת תקופת המלווה שלי. נדמה לי שאני אמות עד אז מרוב עצבים. אימא שלי כ"כ הולכת לשגע אותי (היא כבר התחילה). אוי.
_

אתמול היה נחמד. יומולדת שמח.