למען האמת, אין לי דבר.
אני סתם יצור חלש וירוד. וכן, אפשר לכופף אותי. אני רעה לחלשים ממני, וזה מגיע לי.
לא בגלל שאני פחות טובה או פחות חכמה או פחות במשהו אחר בעל חשיבות, מלבד עוצמה וכוח ובעוד כמה דברים שלהרבה אנשים נראים כמיותרים ולרוב מכסים על דברים אחרים, שחסרים לאותו אדם. ולמרות זאת, לפעמים הייתי רוצה שתהיה לי את העוצמה הזו, את הכוח הזה של לעשות מה שמתחשק לי מתי שרק ארצה ולמי שארצה. נמאס לי ללכת על קטן, הייתי רוצה להרוס את הגדולים, את החזקים ממני. ביום הזה שאהרוס את אחד ה'מלכים' האלו, ביום הזה ארגיש שאני באמת יכולה. ארגיש שגברתי על כל אותם אנשים חסרי שכל שמתפעלים מכל כך הרבה כלום.
אני לא כלום. אני יודעת שאני הרבה מעבר לזה. ואני גם יודעת שיש הרבה אנשים שלא מעריכים את זה, אנשים שלא מכירים אותי באמת. זה מרגיז אותי כששופטים אותי, במיוחד אותם אנשים שלא מבינים.
אני אוהבת כשמוכיחים לי דברים ואני אוהבת להוכיח דברים, רוב החיים האלה מבוססים על הוכחות וככה אני בוחרת. יום אחד אוכיח לכל אותם אידיוטים שאני טובה מהם (אפילו שעמוק בפנים הם כבר יודעים את זה).
יש בי המון זעם, וזה כ"כ לא בריא. הבנתי שאני בנאדם שלוקח דברים ללב, אין לי דרך אחרת, אני לא יכולה לברוח מזה. זה פשוט ככה ואני לא יכולה לשנות את זה. ואני חושבת שאני יודעת למה זה ככה. אולי מפני שיש בעולם הזה מעט מאד אנשים שבאמת אוהבים את מה שאני ומעריכים אותי בצורה אמיתית ושלמה, בלי פשרות. אז כשמגיעה אלי פצצה (אני רואה את כולן כפצצות, לצערי) אני לוקחת אותה איתי ביחד למעמקים ונשארת למטה, עד שמשהו קטנקן וכמעט אפסי ירוממם אותי מעט כלפי מעלה ואולי יעלה בכמה מעלות את הביטחון העצמי המעורער שלי, אם בכלל.
אין לי כמעט כלום לשמור לעצמי. יש לי מה שאני צריכה, וגם זה בספק. אבל לאט-לאט דברים מסוימים נראים לי חשובים פחות.
אני רק מקווה שהתקופה הזו תעבור כבר, נמאס לי לטבוע בתוך עצמי, במחשבות.
אולי זה בגלל שכבר מזמן לא קיבלתי חיבוק אמיתי באמת. וגם בגלל שאני מתגעגעת אליה, וגם אליו. ואני כ"כ שונאת להתגעגע, במיוחד כשהיא לא רחוקה אבל רחוקה, והוא רחוק ולא רחוק. חיזרו אלי כבר!
בינתיים, מתמוססת ברחמים עצמיים (הכ"כ שנואים עלי) ולא מצליחה למצוא את דרכי מחוץ למבוך הזה שבניתי סביב עצמי. עדיין מקווה לטוב, אפילו שאני יודעת שתקווה זה של חלשים.
Seize the day.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: