12 שנים חלפו להן. 12 שנים כ"כ משמעותיות בחיי אדם. אי אפשר לתאר כמה. כ"כ הרבה חוויות, אנשים, התמודדויות. אני פשוט רואה את הכל כסרט נע. אלפי תמונות חולפות לי בראש ללא הפסקה. שנה אחרי שנה. כל השמחה וכל העצב. ברגעים כאלה אני יודעת שאני חיה. אני מרגישה את זה בכל חלק בגוף. זה רץ לי ממקום למקום מלטה למעלה ולא מרפה. אני לא יודעת למה, אבל אני מרגישה שאני רוצה להודות על משהו. אני לא יודעת על מה ולא יודעת למי, זה פשוט רצון חזק כזה שאי אפשר להסביר. גם אלו שגרמו לחיים שלי להראות חרא וגם אלו שגרמו לרגעי אושר, כולם תרמו לרצף סיטואציות מוזר שנקרא חיי.
השתנתי כ"כ הרבה במהלך השנים האלו שכמעט ואי אפשר לעקוב, אני חושבת שהגעתי לשלב בחיי שמצאתי את הכיוון שלי פחות או יותר. והאמת היא שזה לא ממש משנה לי אם יש כיוון או אין, אבל אפשר לומר שאני אוהבת את איך שהחיים שלי נראים עכשיו. אני אוהבת את המצב שהגעתי אליו, אפילו שלפעמים אני מרגישה קצת אבודה, אני יודעת שככה בחרתי.
הכרתי הרבה אנשים, כאלו שחלפו וגם כאלו שבסוף נשארו. ככל שאתה מכיר אנשים אחרים יותר טוב זה גורם לך להכיר טוב יותר את עצמך. מוזר לי לגלות שיש עוד מסביבי אנשים שהם קצת ילדותיים, קצת לא אמיתיים וקצת לא שווים אותי. אבל אני מודעת לעובדות ויודעת שכך זה יהיה כל חיי. ותכלס, כבר לא אכפת לי. כשלוקחים ללב בסוף מתים מזה. ו א נ י ל א ר ו צ ה ל מ ו ת מזה, אז צריך להתרגל למצב שלא לוקחים ללב. נראה לי יותר פשוט (:
אני יודעת שתקופה חדשה נפתחת לפניי ומשום מה זה מרגש אותי. התחלה חדשה. פרק חדש בחיים, עם חוויות אחרות, אנשים חדשים, התמודדויות קשות בהרבה.
אז זהו, הטקס סיום והנשף עברו, נשארו עוד כמה בגרויות לסיים. אני כבר מתה לדעת מה צופה לי העתיד...
פעם ראשונה בחיי שאני לא רוצה לגמור.
תמונות מהנשף והמיני "אפטר" שעשינו לנו. ממש ממש קצת, כי כולן יצאו על הפנים.
גרג ואני.
תומר, אני וגרג.
שיר ואני.
רומן ואני.
מסטולים רצח ב 7 בבוקר.
קצת תמונות עם הצבע החדש והשמלה, אחרי הנשף לפני שמורידים הכל והולכים לישון.
השמלה (: (לא רואים ממש, אבל היא שחורה בכל מקרה)
עוד שעתיים אני צריכה לקום לבית חולים, איזה אושר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: