אני זוכרת את היום הזה בבירור. כל מראה, צליל וקול חרוטים בזיכרוני, כאילו לעולם לא נעלמו, כאילו הם בתוכי עכשיו.
כל איברי נחסמו, וכך לא יכולתי לחוש דבר. לבי יצא והתפרפר על האדמה שהייתה אז על גופי וזיהמה את פצעי הטריים. מוחי התפוצץ מבפנים ושלח איתותים של "מצב חירום". באותם רגעים גססתי. יכולתי להרוג כל בנאדם שהיה בדרכי. עיני התעוורו והתמלאו בדמעות של כעס, עצב וטירוף. רוחי נטשה אותי לטובת חיפושו של אהובי, שהוא בעצם בעל חיים, אבל לא אדם. אז טיפסתי וקפצתי וצרחתי ובכיתי וניסיתי ונלחמתי והתייאשתי ורצתי ונפלתי ועוד רגע כבר הייתי מתה. אני זוכרת, הייתה שם ילדה קטנה עם כלב, היא צעקה בניסיון לעזור "הנה הוא, הוא שם! הוא זז, אני רואה אותו!" אותה ילדה שהצילה אותי מהרגע בו כמעט ונשארתי בחיים. והוא היה שם, רועד כולו, צורח מפחד. לא זוכר שום דבר ואבוד לבדו. לא אשכח את הצרחה הרועמת כשנגעתי בו וקירבתי אותו אל חיקי. והרגשתי את פרוותו השחורה נוגעת בעורי, באותו הרגע, זהו הרגע בו נהרגתי. בדיוק באותו הזמן הלב שלי נעצר על האדמה, המוח התפוצץ מחוץ לראש אל האוויר ורוחי התפוגגה בחלל. נפשי צעקה, חרדה עטפה אותי בשפע. ההרגשה הייתה כאילו הייתי מטרה במטווח, וחדרו לגופי עשרות כדורי אקדח וחיררו את כולי. כל כולי נשפך החוצה, לא נותר דבר בפנים.
זהו היום בו גם הרגתי את אחי. או בעצם, את זה שנקרא כך, עקב קשר דם. זהו היום שהפנה את חיי לכיוון רציני ואחר. כיוון שלא אני בחרתי.
אולי עכשיו אהיה אחרת. אחרי שמתים מבינים דברים חדשים, רואים דברים בצורה שונה. אני לא יודעת אם אחזור לחיים ומתי. אני רק יודעת שכשאחזור, אם אחזור, אהיה חתול.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: