פתקיות דביקות

אני יושב מול הקולוסאום והמבנה העצום כאילו לועג לי, בן אנוש חסר ערך, אתה תחיה שישים-שבעים שנים ותשכח במהרה, ואני, כבר אלפיים שנה ניצב כאן ועוד זמן רב אשאר בסביבה. מימין ניצבת קשת קונסטנטין, יצירת המופת של אדריכלי העבר, ואם המפה לא משקרת, נהר הטיבר לא כל כך רחוק. נשמע מפתה ואפילו רומנטי, מהזיכרון עולים הדימויים שיצר פליני הגדול, במקום הזה אפילו לאוויר יש ריח של נצח.  

אך למראת כל היופי הזה, את נפשי לא עוזבת הרגשת הריקנות. אם במשך שלוש שנים של שרות סדיר נהייתי אטום רגשית וגס, אז אירועי קיץ אלפיים ושש דפקו את המסמר האחרון בקבר שבו שוכנים רגשותיי. כל מה שנשאר היא מעטפת, וכמות שאלות אינסופית. בפעם האחרונה שהרגשת המציאות פקדה אותי באופן מהותי, היית באת ביקור בסנט-פטרבורג. עמדתי בכיכר הארמון, מלא וגדוש ברגשות, לא מסוגל להכיל לתוכי את כל הכוח והעוצמה של המקום. היה זה שבוע ליפני תחילת המלחמה.

אבל רומא נשארת עיקשת, צערו של אדם לא מוכר לה, היא ראתה איך רצחו את הקיסר וקדמה בפניה את גריבלדי. צפונה ! צפונה ! ברחוב שליטי רומא, על-פני הפורום שבקירותיו נחרצו גורלות, על-פני העמוד שממרומי גובהו טריאנוס עוקב אחר הנעשה באימפריה. ובהמשך הדרך -  אש ! שריפה ? לא, אש תמיד ליד אנדרטת ויטוריו אמנואלה השני, מאירה את לילו של הרוכב זקוף הקומה שעל המסד. האש מחממת אותו וגם אצלי בנשמה נהיה חם יותר. אך זמני הוא הדבר, מספיק שאניח את הראש על הכרית, והכל צף מחדש. לאחדים מסירים רגל פצוע – כדי להציל את הגוף, לנו הסירו את הנשמה – כדי לשרוד. אני לא שומר טינה לאף אחד, כדי לעבור את מה שעברנו, ולא לאבד שפיות, היה צורך לגדוע את הצער ולשחוט את הרחמנות לכל יצור חי.

אך רעש כלשהו בכל זאת מגיח דרך החומה שנוצרה, זוהי מזרקת טרווי שנמצאת בקרבת מקום. אני יושב על המדרגות שיורדות למזרקה ומסתכל איך המים מקהים את האבן, היא מתנגדת בכל הכוח, אך בסוף מוותרת ונהיית חלקה. אני מרגיש מאובן, כאילו עשוי מקורונדום, בדומה לו, שום דבר לא מעניין אותי, אין אהבה, אין שנאה, כמוהו, אני פשוט מתקיים. אך אפילו קורונדום מתפורר במגע עם יהלום. אולי גם בשבילנו ימצא יהלום כזה ?

הסיפור הוא תרגום מרוסית שכתב אחי הלבן benit0.גבירותי ורבותי, הוא חוזר, לאט לאט....

אני שונא חרקים, יש כאן יותר מידי מהם. אם לא ראיתם את התיקנים כאן – לא הפסדתם הרבה, הם ענקיים ונודף מהם ריח של סירחון. בסופי שבוע אנחנו מטיילים, כנראה שאני הייצור הכי משעמם עלי אדמות, אבל אני מטייל בסופי שבוע עם בעלת הדירה שבה אני גר. שמה פרוסיה, נדמה לי שזה השם הכי מטומטם שיכלו להמציא, כנראה הוריה היו אנשים איומים. היא פותחת את הדלת, אני נגרר אחריה באופן מכני ואנחנו הולכים לפארק קטן ומושתן, אני מתיישב לצידה, היא קוראת ספרות זולה לנשים ומנגבת את זיעת כף ידה בעורפי, מסיבות לא מובנות זה לא מפריע לי. כשעוברים לידינו חתולים אני מתחיל לרשוף, לועג להם, היא ישר תופסת אותי, כאילו מאמינה שתוכל להרתיע אותי.

לפעמים, בשקט-בשקט, אני הולך הצידה לחפש חרקים, אני רומס אותם, הם משאירים את גופותיהם על האספלט החם איפה שמאוחר יותר נמלים או ציפורים חולות יכרסמו אותם.

פרוסיה חושבת שאני חברה הטוב ביותר, היא לא יפה ובאופן מעורר פלצות לא מושכת, מה שמסביר העדר גבר בחייה. מספר פעמים ראיתי אותה פוזלת לכיווני, אך היא לא מעניינת אותי. היא אוהבת לדבר ואני אוהב לשתוק, היא מתיישבת לידי ומספרת את מה שקראה או ראתה בזמן שעשתה קניות.

היום משהו לא כשורה, כנראה שאני חולה, כל הגוף מגרד לי. יכול להיות שזה קלקול כיבה, האוכל אתמול לא היה הכי טרי. צריך להפתיע אותה, גם את עצמי. אני מרגיש חנוק ובא לי לעשות משהו בעניין.

שמתי לב לצינור ביוב שיצא ליד העץ ומיהרתי לשם. היו שם מספר חיפושיות ואני התיישבתי על האדמה, פשקתי את רגליי והתחלתי לזחול כשאני דוחף את עצמי קדימה. חיכוך הביצים בעלים הנרקבים גרם לזקפה וכשהתקרבתי לצינור, הזין שלי היה מוכן לפעולה. הראשון שהזדמן לדרכי היה תיקן ענקי, התכופפתי טיפה קדימה ולחצתי עם הזין על השריון שלו, זה לא היה נעים, העברתי את מרכז הכובד והשריון התנפץ, מרחתי אותו באדמה והמשכתי בתנועה לחרקים האחרים, הם פצפצו כשהם גורמים לי עונג ואני פיזרתי את גופותיהם עם הזנב. גמרתי, והבנתי שבא לי עוד משהו, לנשוך ילדים, לרדוף אחרי מכוניות ולהשתין על עצים.