פתקיות דביקות

האפלה, שהגיע מן הים התיכון, כיסתה את העיר השנואה על ידי הפרוקורטור.

                                                                                          מ.בולגקוב - האמן ומרגריטה

איני יכול להגיד בוודאות מתי התחיל הרומן שלי עם העיר הזאת, אבל אני כן יכול להגיד מתי חלחלה בי ההכרה שזאת העיר שלי. זה היה באמצע סתיו שנת 1999, אז הגיע לידי ספרו של עמוס עוז "מיכאל שלי". תיאוריו של עוז על ירושלים העבירו בי רטט ורגשות עזים של געגוע למשהו שעד היום אני מתקשה להסביר אותו. הזמן היה זמן של שינויים גדולים בחיי, שכן בית הספר נגמר והייתי לקראת גיוס ומעבר לעיר אחרת. באותה תקופה עבדתי כפקיד קבלה בבית מלון, בעיקר במשמרות לילה, מה שהשאיר הרבה זמן לקריאה ומחשבה.

עד היום כשיש גשם בעיר עוברת בי ההרגשה שהבניינים התכופפו ומסתכלים עלי, בוחנים כל צעד.

מייקס פלייס

המקורי, הרבה ליפני תל אביב והנדידה של המקום בין אלף ואחד כתובות בעיר עצמה. כמעט בוודאות אני יכול להגיד שזה היה הפאב הראשון שבו שתיתי בירה, זה היה בהופעה של איזה להקה מקומית שהספיקה מאז להתפרק ולהשתנות אין ספור פעמים. מה שאני זוכר מאותו ערב זה האווירה המיוחדת שהייתה לא בפאב עצמו, אלא ברחוב. צריך לזכור שהזמן היה ליפני תחילת הפיגועים, באוויר עמד ריח של מילניום ועשרות אלפי תיירים גדשו את העיר כל לילה. משהו קסום עמד באוויר באותו לילה, לא היו אלא הבניינים או המוסיקה, הייתה זאת האווירה, ההכרה בכך שאני, נצר למשפחה שחלקה חוסל בשואה יושב בבירת המדינה היהודית ושותה בירה. בזמנו לא הבנתי את זה.

36 חודשים

עד היום, אם תשאלו מישהו מהפלוגה שלי איפה אני גר, הם יגידו לכם שבירושלים. למראת ששבוע ליפני הגיוס עברתי למודיעין, תמיד אמרתי שאני ירושלמי, זה לא היה שקר, בפעמים הנדירות שבהן הייתי חוזר הביתה, ביליתי שעות ספורות בו ועליתי על הטרמפ הראשון לעיר הקודש, כוח גדול ממני היה מושך אותי אליה (וחברה קבוע לקראת סוף השרות).

התחילו פיגועי התופת הנוראיים והעיר התרוקנה. זה לא עצר אותנו, כל יום שישי שהיה מזדמן לנו, חברי ג'יימס ואני היינו יוצאים לעיר והשקט שהיה ברחובות היה יותר מפחיד מהקסבה של שכם. רחובות שוממים, בארים סגורים, ולמראת כל זה היינו מנסים להמשיך בשגרה, להראות לנוולות ששום דבר לא יעצור אותנו. שלושת אלפים שנה נלחמו על העיר הזאת, עכשיו היה תורינו.

תקופה ארוכה ישבנו כל הגדוד בגזרת הר דוב וכאשר היינו יוצאים הביתה, זה היה לי טבעי לקחת את האוטובוס לירושלים, הרצון להגיע הביתה היה חזק, אבל הרצון לראות את העיר שלי, ולו לעשר דקות, היה גדול יותר.

קק"ל פינת אבן עזרה

לא פחות, רחביה, זאת השכונה שבחרתי לגור בה אחרי השחרור. הדירה הייתה במצב קטסטרופאלי ונראתה כמו מעורת סמים שמישהו צבע בלבן, אך לי זה לא היה אכפת, הגשמתי חלום, גרתי במרכז העולם. עד היום זאת נראית לי כאחד התקופות היפות בחיי, כמעט כל יום ג'יימס ואני היינו יוצאים לקרוע את העיר, לעשות ס"ד, סיבוב דאווין בעיר, לעבור 5 בארים בלילה ולחזור שיכורים לבית כשהציפורים היו מתחילים לצייץ על הבוקר. משם ישר לעבודה, אם הבוסים שלנו היו יודעים באיזה מצב עבדנו....

כל תקופה יפה, סופה להסתיים, אחרת היא הופכת כמו כל דבר לשגרה.

מעל פסגת הר הצופים

שנותיי המועטות באוניברסיטה לא התאפיינו בחרישת יתר בספריה, את רוב זמני הייתי מקדיש למסיבות שהיינו עורכים במעונות ולשהייה בביתו של ג'יימס שעבר לגור ברחוב ההסתדרות, דקה הליכה מרחוב בן יהודה המפורסם. ואז היא נכנסה לחיי וערבבה אותם בסערה, היא הייתה יפיפייה, אינטליגנטית וחלקה את תשוקתי לעיר. במשך שעות היינו מסתובבים בעיר בחוסר מעש, נהנים מהאווירה הקסומה, מנסים לנצור את הרגע, מנצלים כל שנייה כאילו היא אחרונה. בתוכניות שלנו בנינו בית בהרי ירושלים וגידלנו שתי ילדים וכלב... מהמכתב האחרון שלה נודע לי שהיא אכן בונה בית בהרי יהודה עם בעלה לעתיד.

אפילוג שהוא לא סוף

עזבתי את העיר ליפני כשנה לטובת לימודים באיטליה, בעירי לא קיבלו אותי. ג'יימס עזב בערך באותה תקופה, במרכז הארץ חיכתה לו עבודה עם שכר גבוה ואישה אוהבת. כל שנה עוזבים את העיר אלפיי צעירים לטובת עתיד טוב יותר כי קשה עד בילתי אפשרי להסתדר בעיר. בעיתונים מדברים כל הזמן על כך שהעיר מתחרדת ושבעוד עשרים שנה יהיו יותר מוסלמים בעיר מאשר יהודים. מקומות בילוי נסגרים ומקומות היסטוריים נהרסים לטובת בינייני משרדים. ירושלים רגילה לזה, זאת עוד מלחמה, מלחמתה של העיר והעיר, כמו תמיד תנצח. ההיסטוריה חזקה מההווה החולף.