טוב נוו אז מחר מפגש, אני מגיעה ככה ב-12. מי בא ואומר שלום ונותן חיבוק;]? :]
טוב, אז היה כנס פש"צים-מש"צים. למען האמת, היה די מאכזב, אבל היה בסדר.
זתומרת, זה לא שהיה לי רע, אבל גם לא היה כיף במיוחד כמו שציפיתי
בבוקר נשארתי בבית, אין טעם לבוא ל-4 שעות שאחת מהן חופשית ואחת מהן ספורט.
קמתי בערך ב-11, התקלחתי וזה התארגנתי ואז הודיעו לי שצריך להיות בבצפר ב2 במקום ב1 וחצי. כמובן שיצאנו בערך ב3.
הכל היה טוב באוטובוס וזה, וכשהגענו חשבתי שהולך להיות ממש כיף, פגשתי מלא אנשים:]
אחרכך היה מסדר ודיברו איתנו קצת [נגיד ששמעתי משהו חח] ואז חילקו אותנו לקבוצות.. זה מה שהרס.
זה לא שהקבוצה שלי לא הייתה טובה, זה לא שלא היו איתי אנשים שאני מכירה- היו איתי אליזבטה, ג'ודי מיכל וכמה מאלון שהכרתי אחר כך קצת יותר ובהמשך הכרתי את שאר הקבוצה. זה פשוט שרציתי להיות עם האנשים שאני מכירה, האנשים שאני אוהבת ושכיף לי איתם.
הכרתי ילדים חדשים וכולם ממש אחלה, באמת, הבעיה היא לא הילדים
היה לנו לוח זמנים צפוף ועמוס מאוד וחוקים נוקשים אפילו יותר מדי. הבנתי, צריך לבנות מתקנים ולהיות בשקט ולהכין אוכל ולעשות מלא דברים שאני נהנת מהם וממש אין לי בעיה! אבל המדריכה כל כך שונאת אותי, ממש.
מה שהרס זה שאסור היה להסתובב, ואם מישהו בא להגיד לי שלום אז אסור אפילו לדבר איתו- כי צריך לעזור. ועזרתי וואי עשיתי מלא באמת. אבל תנו איזה שעה בכל היום הזה שנוכל להסתובב ולהיות עם האנשים שאנחנו רוצים להיות! ולעשות קצת מה שבא לנו!
לא היה לנו זמן חופשי לעצמנו בכלל.. ראיתי את החברים שלי שלא מהקבוצה פעמים ספורות, מעטות מדי.
לא היו צחוקים ממש ולא הצטלמנו כי פשוט לא חשבנו על זה, לא היה לנו זמן גם אם רצינו.
בבוקר היינו צריכים לקום ב5 וחצי ולהיות ברבע ל-6 מוכנים למסדר בוקר. רבע שעה להתארגן ולעשות את כ-ל הדברים שאנחנו צריכים. למה נראה להם שנעמוד בזה?! וג'ודי ואני ברבע ל-6 ב-ו-ל היינו במסדר והם כבר עמדו, אז המדריכה כעסה עליינו.
והיא פשוט מגעילה! מילא היא הייתה כמו המש"צים- נחמדה אבל קשוחה כשצריך, אבל היא לא! היא פשוט הייתה מגעילה! ארררר.
לא יודעת.
אני מוצאת את עצמי מתלוננת אבל באמת שאני רוצה לשכנע את עצמי שהיה כיף. כאילו, היה בסדר. כן, אבל רק בסדר. רציתי להיות עם החברים שלי זה הכל, להנות קצת ולא כל היום לעסוק במטלות, קצת זמן חופשי לעצמנו ויותר הבנה מהמדריכה.
בכל זאת הכרתי אנשים נחמדים, פגשתי אנשים שלא ראיתי המון זמן:] גם אם זה היה ממש רגעים [אפילו פגשתי את תאיר! ילדה שהייתה איתנו בכיתה ג' ועזבה לכפר סבא] ו.. טוב זהו בעצם.
זה באמת גרם לי לחשוב הרבה מאוד על הקורס בקיץ.
בהתחלה, כששאלו אותי אם אני יוצאת לקרוס הייתי עונה "ברור!" ומוסיפה חיוך גדול מלא בציפייה, אבל עכשיו- אני עונה רק "אני כבר לא יודעת". ולא רק אני ככה.
יום הגיבוש הזה בהחלט גרם לכולנו לחשוב אם אנחנו מוכנים לחיות ככה 9 ימים- עם הקבוצה הזו, המדריכים האלו, לוח הזמנים הזה.
בתאכלס, אני יודעת שאני מהססת ואומרת שאני לא בטוחה אבל בסופו של דבר אני אצא.
נורא חשוב לי להיות מש"צית, אני באמת באמת אוהבת את זה ונהנת מזה. אבל אני לא מתכוונת ללכת לקורס הגדול ולא להנות, או אפילו רק שיהיה "בסדר".
סיפרו לי שזו אחת ה-חוויות, ושבסוף בוכים ומכירים מלא אנשים. אבל די, הקבוצה שלי זו סך הכל 30 ילד בערך, שהכרתי כבר עכשיו והם סבבה לגמרי.
אבל איך אני אמורה להיות עם החברים האחרים שלי? להכיר אנשים מעבר לקבוצה כשכל הזמן אני צריכה ליות עם הקבוצה שלי ולבצע מטלות ולא לנוח לרגע?
ארר. זה מעצבן.
אני מאוכזבת זה הכל, אבל היה בסדר, היה טוב. מקווה שיהיה כיף באמת בקורס הגדול.
צילמתי קצת באוטובס- בנסיעה הלוך אבל נמחקה לי התמונה]: אז אני אשיג ממעיין ואעדכן.
בנסיעה חזור צילמתי קצת, הנה כמה-
מעייני ואני
יערה ואני קצת מטושטש, ואני נראת זוועה:]
נחשו
החופש הגדול מתקרב כבר, פחות מחודש ללימודים.
אז אין לונדון עם הרפואה- סיבוכים, סיפור ארוך מדי. מאוכזבת? כן, אבל לא מאוד. אולי זה כי אפעם לא טסתי ואני לא ממש יודעת מה זה.
כייפת- הוו כן! אני כל כך מחכה. כבר התחלנו לעבוד על זה והכל, כל יום שבת. אין, אני מתה על המחנה ונקשרתי אליו המון.
משולב- כבר הפסקתי לספור את כל הפעמים שאומרים לי כמה שזה הדבר הכי כיף בחיים, והטיול הכי שווה שיש, ושזו ה-חוויה. אני באמת מחכה:]
עוד תכנונים? לא ממש.
מפגשי ישרא, תל- אביב סתם ככה, ים, לצאת הרבה, לישוןןןןןןןןןן. בקיצור, די כמו כל חופש רגיל.
ואני? אני בסדר.
למען האמת, עבר עליי יום נורא. אל תשאלו.
לפעמים כשאני חושבת שהמצב משתפר קורה משהו שמפוצץ הכל.
אבל אני כבר לא ממש יודעת למצוא ממש מילה מדויקת שתתאר מה אני מרגישה. זה מסובך והפכפך מדי. בינתיים- אני מחכה לתקופה טובה באמת
אהה, 'פרויקט אוהבים 2007'- מצטערת, לא אצלי.
אני פשוט לא מרגישה כרגע נוח לכתוב את הדברים שאני צריכה להודות עליהם, על כמה כיף לי בחיים, על הדברים הטובים שבחיי.
זה נראה לי צבוע מדי, פשוט כי אני לא מרגישה ככה, לא כרגע. אל תחשבו שאני לא מודה על הכל, אני בהחלט מודה, אבל זה לא הזמן המתאים
וואי כמות הכניסות פה גדלה בכמויות גדולות למדי שזה מפחיד
שלכם, נעם.
לאאאאאא!!!!!!1111 אמיר פיי גוטמן הומו!
חחחחחחח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
