28.4 - יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה

כבר כמעט שלוש שנים שהתאריך הזה נוגע בי יותר מהרגיל.

ב20 ליולי 2006, במלחמת לבנון השנייה נהרג רסן בנג'י הילמן בקרב בדרום לבנון.

אולי חלקכם זוכרים את הפוסט שאז כתבתי.. אתם מוזמנים להסתכל בארכיון- אבל הפוסט הוא תערובת של סערת רגשות של ילדה קטנה. האמת שלא ממש ידעתי איך להתמודד עם זה..

בנג'י היה בעלה של ה'פרח' של אח שלי הקטן- איילה. אח שלי הקטן הוא ילד עם צרכים מיוחדים ובעיות התפתחות, ו'פרח' זה כמו חונך לילדים כאלה.

הקשר בין המשפחה שלנו לאיילה ומשפחתה הוא.. בלתי ניתן לתיאור. אישה צעירה, יפייפיה עם חיוך כל כך מקסים ואוהב.. באמת. אח שלי הוא הילד הכי אוהב שיש. האור שלי הילד הזה. וכשהוא אוהב, הוא לא חוסך באף חיוך. והוא זוכר את איילה.. זוכר טוב טוב. איילה השאירה חותם בכולנו, כמו כן גם בנג'י.

אנחנו הכרנו את בנג'י כחבר שלה. אני זוכרת שגם הייתה פעם שהם נפרדו.. ושהיא באה וסיפרה לאמא שלי. והם ישבו בגינה והיא אמרה שקשה לה להתמודד עם זה, והיה לי קשה להאמין שהם נפרדו.

הם חזרו והתחתנו, שלושה שבועות לפני שהוא נהרג.

בנג'י אהב את אח שלי כל כך, יש להם עשרות תמונות יחד, בכלל הוא ממש אהב ילדים. והיה לו חיוך שובה. אתמול שודר סרט עליו בטלוויזיה ואחד המפקדים שלו אמר משפט שאומר הכל- אי אפשר שלא להתאהב בבנג'י.

בנג'י חלק גדול מהחיים של-. אני גרה ליד בית הקבורות שבו הוא קבור. ובכל פעם שאני עוברת שם אני נזכרת. ובכל פעם כשאני עוברת ליד בית הוריו.

אני באמת לא מבינה למה.. זה כל כך לא מגיע לו, לאיילה. היא שבורה, היא מתה גם היא. היא חייה ליד החיים.

אתר להנצחתו של האדם המדהים הזה

http://www.benjihillman.org/hebrew/default.asp

29.4 - יום הולדת לאחי הקטן

יש לי שני אחים, אחד בן 14 ואחד היום בן 11.

אם קראתם את תחילת הפוסט הבנתם שהוא ילד מיוחד.

אני חושבת שהתהליך והדרך שהמשפחה שלי עושה כבר 11 שנה הפכה אותנו לבני אדם טובים יותר, סובלניים יותר. קשה להתמודד עם אנשים חריגים, ולי יש אח כזה. זה לא פשוט בכלל, אבל לא הייתי מחליפה אותו בשום הון שבעולם.

אין לי מילים לתאר כמה שאני אוהבת אותו, אאאאאאין אייין מילים, הוא האור שלי. פשוט ככה. אני שומעת אותו צוחק אני נמסה, הוא מחייך אליי אני לא יכולה שלא לחבק אותו! והוא מתקדם בקצב אדיר, הוא גם מתבגר בקצב מטורף בזמן האחרון.. שזה תהליך לא קל.

מזל טוב לאור שבחיי, למי שכאשר אני בוכה בא ומחבק ואומר לי בכל הכי חמוד בעולם; "נו נעם אל תבכי", לכוכב העליון הזה- שהוא פשוט גיבור

העולם שלי מתמוטט, עליי.

ואני מתרחקת כהרגלי ומתחבאת תחת שכבות גסות של ברזל. שום עור של פיל, שכבות ברזל.

ותחת כיפת הברזל שלי שדה קרב. כבר זמן רב השדה חרוך ושרוף, זה לא משהו חדש. אבל איכשהו תמיד נשרף עוד משהו. חיטוט בפצע ישן המוסיף עליו פצעים חדשים שאינם מספיקים להגליד ונוסף פצע על פצע.

עד שרואים.

חחחח מצחיק שדווקא האמא השנייה, שהיא לא באמת הביולוגית רואה את הכאב שלי מבלי שאגיד מילה. איך היא רואה את הכאב בעיניים שאמא שלי האמיתית לא רואה.

ואז אני מבינה. שאף אחד לא מדבר איתי דוגרי. ווואלה? הגיע הזמן. איך היא אומרת את ההכל בצורה הכי הגיונית שיש ולא יושבת מולי ושותקת. לשתוק אני יודעת יפה אמא, ואם את לא מסדרת לי פסיכולוגית אז לפחות תעזרי, קצת.

אבל בעצם, מה אני באה בטענות? אנוכית שכמוני. אז סליחה אמא, על כל הכעס, אבל אין לי עם מי לדבר. ואם לא השכלת להפנים עד עכשיו- הילדה שלך ממוטטת, שבורה, הרוסה, בקרשים, מתחת לבלטות שלך הבית החרא הזה.

ואז אני מבינה, כמה האמא השנייה שלי ממלאת את המקום שהאבא הזה שלי לא ממלא. אבל זה שתי אמהות, זה עדיין לא אבא. וכבודן במקומן מונח.

ובשביל זה היא פה, ככה היא אומרת וככה אני מאמינה. כי היא תאכלסית ואת לא. ואני כן, כמוה. היא עיצבה את האישיות שלי כשהייתי קטנה ותמימה, כל כך תמימה שעוד אבא היה נושא אותי על הידיים ומעריץ ומגשים את כל משאלותיי. אבל מעבר לזה, הוא גם היה אבא שלי ואני אהבתי אותו יותר מכל דבר אחר, יותר מאמא.

אבל זה היה בערך לפני.. 11 שנה? עכשיו אין לי אבא. יש לנו קשר דם לא אוכל להתכחש.. אבל הוא לא אבא שלי. אני לא רוצה שהוא יהיה אבא שלי. אני לא רוצה לגור איתו ואני לא רוצה שום קשר אליו, לא תודה. ואני לא יכולה לגלות הבנה יותר, די, כבר עברתי את השלב הזה.

כבר סיכמנו שאני מצטערת, אבל אין בי מקום למחילה.

ומצטערת שאני לא מסוגלת לדבר בעצמי. מעבר לרמת החשיפה אני פשוט לא מסוגלת. מחנק בגרון.. חונק אותי ודמעות שוצפות את עיניי ואם אפתח את הפה הכל ייתקע. ואשאר חסרת אונים ומילים, עם הבכי שלי.

אז אני שותקת.