טוב אולי שכחתי איך להרגיש

איך אני שונאת שאומרים לי טוב

ואיך שאני שונאת אנשים שהולכים עם מוסיקה בלי אוזניות ברחוב, כשכולם שומעים

ואני כזאת

זה הדברים הקטנים שעושים את הכל

ואני דוחה ודחויה על ידי עצמי. ורק בא לי לבכות, אני לא רוצה שייגמר לי, אני לא רוצה שיכאב לי, אני לא רוצה לטעות, אני לא רוצה להכשל, אני לא רוצה לאבד, אני לא רוצה התחלה ומצד שני גם לא סוף. המשך...

ובעצם אני מרגישה, כ"כ מרגישה... אני משלימה עם זה איייייי סוף סוף, ולא אכפת לי. אבל אני רותחת ומזכירה לעצמי שהחיים זה לא סרט, אין פה שום האפי אנדינג, אין פה שום האפי בכל חלק של העלילה. אבל עם זאת יש פה הרבה מאוד

ואולי אין טעם לשכנע?

ואני רק פוגעת מסביב וגם בעצמי בדרך?

ועוד טעות ועוד טעות... מתי אני אעשה את הדבר הנכון? איך אני אדע שזה הדבר הנכון? שכחתי איך להרגיש, אני לא מרגישה. אני מנסה להקשיב ללב שלי ואני לא מרגישה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

ועכשיו תדמיינו שזה נאמר בצרחה

אני לא מסוגלת להסביר כלום, לכתוב מילה מבלי להתחרט, אני לא יכולה

אבל שששש, אל תגלו ואל תסיקו מסקנות כי ייתכן וסביר להניח שהן לא נכונות

אוהבת !

אני מעבר לפרצוף, גוף, עיניים נוצצות וחיוך משכר [ומשקר] בטחון עצמי והצלחה אישית הפכו להתנשאות מדי פעם, למה מי אני בכלל? כולה אני.

הערכה והאהבה, והרצון לחבק אותך ולשפוך בפנייך נהר של דמעות ומילים עד צאת נשמתי

שברתי כל מוסכמות, אידיאולוגיה ודרך חיים ואמונה שפיתחתי לעצמי. אני מרגישה שזה כן ואולי בגלל הסביבה זה נראה לי לא בסדר. היה מוזר שלא הרגשתי עם זה לא בסדר ברמות אדירות, אבל עכשיו אני מבינה.

מתעסקים בדברים חסרי משמעות, חחח חברה מטומטמת. כמו שאמרתי, אין טעם. זה לא אישי, זה לא בכוונה להעליב, אלו בעיות חברתיות, זה לא אישי

כמו גדי ממוצע אני מחפשת הערכה לפעמים מאשר אהבה, ושוכחת את כל התוכניות שהיו ברורות מאליו. באמת התפגרתי, ההצלחה לא באה בקלות וזה מתבטא במספרים. בכלל, אהבה זו מילה גדולה מדי תמיד אמרתי

תפסיקי לחשוב שאת יודעת דברים, שאת יודעת מה לטוב. אפילו את עצמך את כבר פחות מכירה

זה כיבוש פסגות.

ונפילה עמוקה חזרה להתחלה. היא לא כואבת זה בסדר, אני רק לא מתקדמת.

אני לא רוצה להגדיר, אני לא רוצה אוחחחחחחחחחחח. כ"כ קשה לי לכתוב את המילים האלו שלא מבטאות באמת, כלום, כלום לא מבטא, אף אחד ושום דבר לא מבין, גם אני לא

אז כן, אימפריות נופלות, אבל משאירות חותמן.

אני לא מבולבלת וגם לא "לא יודעת" אני גם לא רוצה להגיד שאני עוברת הרבה אני לא רוצה להגיד כלום כי שום דבר לא עושה את העבודה כראוי, במאה ועשרה האחוזים שאני דרושה להם כדי לסמן וי של וודאות.

זה מזערי, זה תיעוב עצמי

אני רוצה להעביר לכתיבה, אולי זה מה שיעזור לי לסדר קצת את המחשבות שבראש (מעבר לשימושו כמשאבה אנושית והזרמת דם לכל תאי הגוף וזה, הלב כבר איבד מתפקידו. שכחתי להקשיב לו, לעצמי באמת ולא מה שמוכתב כנכון ובסדר) אין דבר מוגדר, אין בטוח, אין וודאות

יש הרבה ואין כלום

אין הרבה ויש כלום

יש ואין הרבה וכלום

שום מילה

שכחתי מ,ה באמת, חשוב, אולי אפשר להגיד שאיבדתי את עצמי אי אפשר להגיד כלום בוודאות, זה הפחד מלטעות

כ ש ל ו ן

עריכה

את לא חייה בסרט, אולי בסרט משל עצמך אז תפסיקי לחשוב שיש תקווה אפילו לסוף טוב, להמשך טוב

אני לא יודעת איך המצב רוח שלי יורד לרמה כזו בכמה דקות, אני מרגישה כ"כ רע עם עצמי...

עריכה

i just hate how much i

עריכה

מתפרקת

תמיד היינו חרא ובזמן האחרון זה מתפוצץ, הגיע הזמן

ואם אני לא אעשה משהו אף אחד לא יעשה, כרגיל. אני חייבת

אתה זבל של בן אדם, אפילו אני פחות גרועה ממך.

עריכה

אני לא מאמינה שפספתי אותךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךך