אני יושבת בחדר ועושה את מה שאני הכי טובה בו- לשתוק.
עוד 8 וחצי שעות בית ספר, עוד 6 שעות ו-50 דקות צריך לקום.
והזמן עובר לו כל כך מהר.. וכלום אני לא מספיקה.
10 דקות ל-12 ויורד גשם.
משהו שובר את השתיקה שלי והטיפות נוקשות בחלון, מבקשות להיכנס.
לא תודה, יש לי מספיק דמעות משלי.
וגם אם הן לא זולגות, הן בלתי נראות והן בתוכי..
ויש רגעים שהן מתעוררות, ויש גם רגעים שהן לא.
כבר 7 דקות ל-12
ואיך שהזמן בורח לי בין הידיים.
ואני צריכה לעשות המון דברים, ואני פשוט לא.
ויש לסדר את החדר כי מחר שיעור גיטרה, ויש להכין תיק ובגדים למחר. ויש לתכנן את היום כי צריך להיפגש עם סתיו וליהיא לעשות פעולה למשצ"ים, ואחר כך מחנה. אבל יש גם ריקודים סלוניים.
ומה עושים?
נמאס לי מהאקשן, אני לא רוצה אותו אבל לא יכולה בלעדיו.
טוב לי לישון בבית, לישון הרבה. לקרוא, לשתוק הרבה.
לכתוב, אבל המילים בקושי יוצאות והראש במקום אחר. מקום שהוא לא פה. הוא במקום שנקרא 'איבוד', אני חושבת.
וזה 4 דקות ל-12 ויש עוד הרבה עבודה.
ואני נאנחת כי אני יודעת שיש עוד הרבה. יש עוד הרבה שלא הספקתי ויש הרבה שלא אספיק.. ויש עוד הרבה עבודה.
ויש מעט אהבה ומעט אמת, ולפעמים יש ימים קשים.
וכיעור משתלט מכל כיוון אפשרי ואני כבר לא אוהבת. לא אוהבת את עצמי.
וזה לא שרע, אבל גם לא בדיוק טוב, זה בדיוק דקה ל-12.
ועוד פחות מ-60 שניות אסור להסתכל במראה 'כי אומרים שאם מסתכלים במראה בדיוק ב-12 רואים את השטן'
ואני לא לוקחת סיכונים, למרות שאני יודעת שזה לא נכון. כזאת אני.
ואני מפחדת. לא מהשטן, ממש לא.
אני מפחדת לאבד א....
12 בדיוק.
אני מפחדת לאבד את כל מה שיש לי, כי איבדתי כלכך הרבה.
אני כבר לא שלמה עם עצמי. אני לא אוהבת את הגוף הזה, את הנשמה הזאת שעשתה הרבה טעויות ואיבדה את דרכה והזמן לא מאיר לה פנים..
ואני מפחדת מהמוות פחד מוות.
אבל אני מוכנה למות בשביל כמה. כמה הרבה.
ואני רוצה לעזור, ולא מצליחה להגיע אלייך.
ואני כבר עובדת עצות והעצלנות משתלטת עליי.
כבר 12 ו-2 דקות. ו-3.
ואני לוגמת מהמים, הם לא טעימים.
ואני צמאה ואפילו לצאת מהחדר אין לי כוח.
אין בי כוח.
אני רוצה כלכך הרבה דברים ולא מצליחה.
אוני רוצה תעודת הצטיינות, כי 90 זה פשוט לא מספיק.
אני רוצה משהו אמיתי, שאני אוכל לקום בבוקר ולחייך. ולחזור הביתה וללכת לישון בחיוך.
ואני רוצה שייכנס לי לראש איזה שיר מעצבן אבל שמח, שאני אזמזם כל היום בלי סוף ואתלונן שנדבקתי אליו.
ואנ....
12 ו-6 דקות.
מפהקת פיהוק גדול ושוב לוגמת מהמים. ושום דבר לא שינה את העבודה שהם עדיין לא טעימים.
וזה כבר 12 ו-7 דקות.
ואני עייפה ועדיין לא הולכת לישון, כי הנפש לא נחה לרגע, והמחשבות לא מפסיקות להתרוצץ לי בראש, שהוא מזמן 'באיבוד'.
דיבורים דיבורים והכל רק דיבורים.
והחיים הם תעלומה שהייתי רוצה לפתור, ואני בולשת לי ומתנסה ומגלה שוב כמה הכל מסובך.
כנראה שאולי העולם הזה באמת גדול עלי.. בכמה מידות.
ואולי לא. לא, לא נראה לי.
כי ההצלחה שלי היא לא מספיקה, אף פעם לא מספיקה. כי אני לא מצליחה. ואני דורשת ולא מצליחה. ומה שכן זה פשוט לא מספיק.
אני מרגישה לא טוב. הגרון שלי כואב וזה לא כאב רגיל. זה רק מנגון אזהרה שיש עוד הרבה דברים שרציתי לומר.
אבל הראש מתעשת וכבר 12 ו-11 דקות.
ואני לוקחת נשימה עמוקה ומתכננת לי בראש:
כבר 12 ו-12 דקות.
לסדר את החדר
לזרוק כמה דברים לפח
לסדר תיק
לזרוק כמה מחשבות לפח
לבחור בגדים למחר, משימה קשה
להפסיק לעשות פוסטים כאלה הזויים ומפגרים
כבר 12 ורבע ואני הייתי פה.
רגע, ושוב גשם.
ואני כובשת את פני בידיים הקרות שלי, ומקשיבה.
הגשם רק מתחזק ואני רוצה לצרוח לו שיפסיק! אבל הגשם התמידי הזה שאצלי לעולם לא נפסק. אופס, טעות בגשם.
נוו אל תשאלו יותר מדי, אני בסדר,זו פשוט תקופה שאני רוצה לעבור לבד. ויש לי הרגשה שאני הולכת לגלות בזכותה הרבה דברים.. אני בסדר, כן, באמת.
סעמק שוב יצא לי פוסט דכאוני כזה. אני לא עצובה, לא אני לא. אני רק לא במיטבי, זה הכל.
כן אני בסדר, אל תשימו על הזיבולי שכל שלי, הם בשביל עצמי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
