ארשת פנים רגועה ומחייכת, בחיי כמה שזה מתאים לי. אני מבפנים כל כך סוערת, הכל אצלי בדיסטנס.
ביטחון עצמי שאני לא יודעת מאיפה בא לי, זו כבר התנשאות. אני מגעילה את עצמי
הפכתי למשהו שהוא לא אני... אני דורשת כי אני יודעת מה אני באמת, אני יודעת מה אני מבפנים אבל זה לא מה שאני מקרינה, שכחתי מי אני. את המינימום אני לא עושה, את המינימום!
כואב לי בחזה באמת. וזה לא קשור למה שרואים יסוטים כואב לי פיזית מכאב בלב. באלוהים שאני מרגישה כל כך פתטית. שטחית, איכס... אני מבינה הרבה עכשיו וגם כבר לא מבינה כלום.
אני עסוקה בלאבד שעות בכל יום ולאט לאט אני מאבדת את עצמי, בזמן האבוד הזה שאני לא עושה בו כלום. מתחפרת בתוך עצמי ושוקעת למשהו ש... שלא טוב לי. אני בורחת למיטה מדי פעם וישנה- לא ישנה מלאה בחלומות מוזרים ומחשבות שבאות לפני ובכי שמרשה לעצמו קצת לצאת החוצה. מי היה מאמין שאגיע למצב כזה. מי היה מאמין שמתבשל אצלי הרס שכזה. אני אשמה בלבד. אשמה ומחפשת אשמים מה זה משנה בכלל.
יש לי כל כך הרבה בלאגן בראש שאני מתה, אני לא עומדת בזה אבל אין לי זכות בכלל לדרוש עזרה והבנה כשאני לא עושה כלום, כי לא מגיע לי. מגיע לי את ההרס הזה את הבכי הזה את הכאב הזה מגיע לי לסבול עכשיו כי אני אשמה, מטומטמת, למה הפכתי...
אסור לבכות כדי שחס וחלילה האיפור לא יימרח ואסור שיראו שלא טוב כי כל כך הרבה מונח על הכתפיים שלי ואני לא מבצעת כלום. אני מרשה לעצמי מותרויות שלא הרשתי בעבר, אני אומרת שזה בסדר, מותר לי קצת, גם לי מותר קצת, אולי נמאס לי להיות ילדה טובה קצת נו. אני מרגישה סתומה אל תשימו לב למה שכתוב כאן, זה כדי למצוא את עצמי קצת. זה התחמקות וחוסר התמודדות. אני מבקשת הבנה בפעם האחרונה כדי שאוכל לאסוף את השברים של עצמי ואחפש כוח ממקום ריק בתוך הלב הקר הזה. אני לא יודעת איפה אני חיה אבל זה לא במציאות. בכל מקרה, המותרויות האלה לא מתאימות לי, הן הורסות אותי כי אני לא כזו. אבל מה "אני לא כזו" אז השתניתי, מותר, אנשים משתנים. אבל לא טוב לי עם זה ותמיד אני אומרת שאם לא טוב אז תשני. אבל זה לא ככה זה הכל זיוני שכל. אני יודעת מה הייתי מייעצת לעצמי ואני לא עושה את זה במקום זה אני הורסת את עצמי ולא קמה... אני לא קמה...
אני לא יכולה להצביע על סיבה אחת שתראה על בעיה, גם על כמה סיבות אני לא יכולה להחליט כי אין לי מוצדקות. אני מנסה לדובב את עצמי ובמקום זאת אני מיבבת. מתחילה להגיד משהוא בל המילים לא יוצאות ויש לי מחנק אדיר בגרון ואני נושמת כל כך עמוק ומתפוצצת מרוב אוויר ומחשבות וכאב בחזה... ואז אני שותקת. זה כדי לא לפרוץ בבכי וכי גם ככה אני לא מצליחה לדובב את עצמי וכי גם ככה אני לא יודעת מה קורה לי ואני לא רוצה שאנשים יוכלו לדעת מה יש לי זאת אומרת שכשאני מחייכת ושמחה או אומרת כל דבר קטן שלא ידעו שמתחת לזה יש כל כך הרבה כאב וסבל ומצד שני אני אולי רוצה שידעו ושישימו לב הרי למה אני כותבת את הפוסט הזה ואולי הייתי עסוקה כל כך בפן החיצוני וגם אתם ולא התייחסתי אל הפנימי וטיפחתי את עצמי להזנחה מוחלטת וזוהמה ואוי ואבוי אני אמורה להיות עכשיו בבית ספר... אני קוטעת את עצמי כל הזמן כי אני מלאה במחשבות ו-הדו פרצופיות הזו הורגת אותי, צביעות אפילו, אני יודעת איזה בן אדם אני אבל כולם שכחו ובעצם גם אני שכחתי ואני נזכרת מדי פעם ומבינה שהכל התמוגג לי מול העיניים, לאט לאט כדי שארגיש את זה שורף
ואולי זו הדרך לדיבוב של עצמי הפוסטים המפגרים האלה שגם ככה לא ממש עוזרים, אבל אולי עוזרים לי לנסות להבין את עצמי ואת כל מה שקורה לי. אבל בעצם מה הטעם שאנסה לתפור את זה נכון? הרי החכמתי להבין מזמן שהכל עובר בסופו של דבר, בסוף זה מסתדר, בסופה של תקופה, הכל תקופות ואז אני מדגלת על האמצע- שהוא לפתור את הבעיות ולהתמודד וישר בורחת אל מקום אחר ובעצם הכל נשאר בפנים וכלום לא נפתר ואיך אני יכולה להמשיך הלאה אם איבדתי את האמצע?
זה כמו מתמטיקה. כמו בניין. התחלתי לבנות, הקמתי יסודות זחקים ויצבים אפילו קישטתי מבחוץ אבל אז את האמצע שכחתי וניסיתי לבנות מעל אבל הכל התפרק כי אמצע לא היה, אמצע לא היה לי
מה היא כבר יכולה לעשות, מה אני כבר יכולה לעשות. עזרה אין לי ממי לבקש, אני לא אציל את עצמי הפעם. כבר המון המון זמן אני לא מצליחה את עצמי וככה הלכתי לאיבוד
אני שונאת את הפנים האלו והגוף הזה והלב הזה והאישיות הזו, אני שונאת כל דבר שקשור בנעם רוזנברג ... אני נמנעת מלהגיד ו-או לכתוב דברים במחשבה ש-מה אתה תחשוב, מה את תחשבי, מה הם יחשבו ושלא יסיקו לא נכון. שלא יסיקו שאני במצב נוראי כי בעצם שי כל כך הרבה טוב ואני פוסטמה בכיינית ולא מעריכה כלום. מגיע לי מכות, אני מפגרת אני לא מעריכה את מה שיש לי אז אני שותקת ואז, שוב- אם קראתם באמת מה שכתוב פה תבינו שעכשיו אני הולכת לכתוב- מאבדת.
אז מה אם אני מאבדת את עצמי ודי אני כולה בת 15 מה אני חושבת לעצמי, מי היה מאמין. ילדה בת 15 שכבר מבינה הכל, התבגרתי מהר מדי. או שבעצם אני לא מבינה כלום, ילדה בת 15! הרסתי את התמימות שבי מכל צד אפשרי. בהבנה שלי, בהכל. הבנתי מהר מדי ומשהו שנאמר או נכתב אתם לא תבינו את המשמעות שלו, אתם לא מבינים ומזלזלים ולהכל שי סיבה, ובעצם לפעמים זה פשוט "ככה". או אולי אני החלטתי שתזלזלו בזה. זה נאמר ונכתב אבל מאחורי אימרה שכזו מסתתר תהליך שלם שעברתי ואני עוד עוברת ובטח עוד זמן מסוים, ארוך או קצר ככל שיהיה, אסתכל על הפוסט הזה ואבין שזו רק תקופה ואני מפגרת איך לא....
כבר דיברנו על הקטע עם האמצע וזה נכון?
פתטיות לשמה...
חחחח נעם רוזנברג כי אימפריות לא נופלות, מצחיקה אני.
תמיד אמרתי שאני לא אהיה כזאת, לא ראיתי את עצמי כזאת. מעטים הערכים והעקרונות שעליהם שמרתי.
את משתנה לי מול העיניים ואני לא מצליחה לגעת בך, ואני מרגישה שאני לא מכירה אותך.
הייתי צריכה להגיד ולחשוב את זה על עצמי
ושוב העניין הזה של אין טעם אין טעם...
ואמא אומרת שאין מה לעשות שקיבלנו חיים ואנחנו צריכים לחיות אותם עכשיו בצורה הטובה ביותר. אני לא יודעת מה טוב לי
הנה דיבוב עצמי. אני משתיקה את הדמעות אפילו עכשיו כשאני לבד בשעה 09:24 ואני אמורה להיות בבית ספר.
את הדמעות האלו אני שומרת בתוכו ומעבירה למילים את מה שאני מצליחה להעביר. זה לא משנה אין טעם שהמילים יקבלו התייחסות כי הן אפסיות לעומת מה שהולך אצלי בפנים. מה זה הבפנים הזה בכלל? זה דבר בלתי נתפס
אני לא תופסת
קשה לי להראות את מה שאני חושבת באמת
וכי שכחתי כל כך הרבה דברים שכחתי שאני מאבדת הכל ושלא יהיה בסדר בסופו של דבר, יהיה שונה ואני כבר לא אצליח. ואכשל.
כולי אהיה כשלון גדול וחסר משמעות בעולם שצריך להפוך למקום טוב יותר. בעולם שצריך שאנחנו ננהיג אותו כי בתאכלס המקום הזה חרא. אני מוצאת יותר רע מאשר טוב.
זה מייאוש. אני מיואשת מעצמי בראש ובראשונה ואחר כך משאר דברים וגופים שבחיי כי איבדתי כל אמונה וכל מוטיבציה וכל מניע להשתדל ולהצליח ולנסות אפילו! מנסה אפילו אני לא! וזו אשמתי שלא הוצאתי את עצמי מהבוץ הזה.
הרבה טעויות ודברים חסרי משמעות כי איבדתי משהו בתוכי שהנחה אותי לעשות משהו אמיתי ונכון. כי הרשתי לעצמי לעשות דברים גם לא מושלמים לגמרי ולחשוב שזה בסדר. זה באמת בסדר! אני לא חייבת לעשות תמיד את הדבר הנכון, מותר לי בזה אני עדיין בטוחה. אבל איבדתי כל גבול. איבדתי את הגבולות שלי. המילים הבאות היו שהתפזרתי לאלפי רסיסים ואני לא מוצאת את עצמי, כן, שוב השורש א.ב.ד. אבל במקום זאת, במקום להתפרק, הפכתי קטנה. קטנה יותר ויותר ויותר ויותר ויותר... ממשהו זוהר וגדול הפכתי לנקודה קטנה ושחורה, זעירה ושחורה בתוך חלל עצום שאולי הוא הגוף שלי
יש יותר מדי אולי ושום דבר לא בטוח ואני צריכה את הבטוח שלי, אני צריכה את הביטחון שלי את הוודאות שלי
אין יל במה להחזיק ובמה להיות בטוחה, אני צוללת עמוק עמוק אבל לאט לאט ומרגישה הכל. כל מה? הכל אני לא יכולה לפרט כי אני לא יודעת מה, אבל אני מרגישה. חחח סוף סוף אני מצליחה להרגיש, נכון שזה כאב, אבל אני מרגישה! זה מראה בי על ספק של אישיות שעוד נשארה בי
רציתי שזו תהיה בפסקה ארוכה ללא פסיקים ונקודות ושהמראה הזה יבלבל ואז נזכרתי שזה מראה על המשכיות, אבל אני לא מרגישה שום המשכיות ואני שונאת את הכתוב פה על כך שהוא לא מה שרציתי
אני לא חוזרת, אני לא מביטה אחורה. גם אני לא קוראת פעם שנייה ומתקנת את המלל, זה לא מעניין אותי
טוב זה כן
אני פשוט רוצה להתחמק מזה עוד קצת, עוד קצת...
מצד אחד אני מרגישה כמו גוף ארוך ומתוח, שאני מותחת עוד ועוד ועוד ויוצאת מהגבולות של עצמי ואין הרבה חומר ובכל זאת אני מותחת עוד ועוד ואני לא נקרעת אבל אני הופכת שטחית ורדודה... שטחית ודקה, שכבה דקה של חומר אפור אבל בדמיוני נראה וורוד. ומצד שני אני משהו שחור וקטן, קטן
לדחות דברים לא יעזור לי כי הם צריכים להיעשות זבל של בן אדם כבר אמרתי?
אני דוחה דיבורים ומעשים ולמידה ודיבורים
מה יהיה עוד שבוע, אפילו מחר מה שבוע! עוד חודש, עוד כמה חודשים, עוד איזה שנה שנתיים. אני צריכה לחיות את הרגע וזה מה שעשיתי, חייתי אבל גם שכחתי את ההשלכות לכך שלא דאגתי לעתיד ועכשיו נדפקתי. העזתי ונדפקתי, כמו דברים אחרים.
שתשימו לב שבתחילת הפוסט אין הרבה מרווחים ושורות חדשות פסקאות חדשות. עכשיו יש כי כבר אין דמעות בעיניים ויש רק כאב בחזה ומחנק בגרון ושוב נשימות... אבל אין דמעות... התקדמות? חחח מצחיקה אני
עזבוב שכבר זמן רב כל כך, כל כך שאני לא מתקדמת לשום מקום אני אפילו צועדת אחורה
ואני נאלצת לסיים את הפוסט הזה שנמשך מ7 ומשהו בבוקר עד כמעט 10, שבו הספקתי לעשות התארגנות של בוקר, לצאת לבית ספר, לשכוח משהו, לחזור הביתה ולהישאר, לפחד, להזיל 3 דמעות שלא השאירו סימנים
וכמו הרבה דברים עברתי תהליך שלם בזמן קצר, בכל זאת איבדתי כל פרספקטיבה של זמן, כי הכל כל דך מבולגן אצלי וגם הפוסט הזה לא סידר הרבה. אני בספק אם יש בי איזושהי הקלה. לא אכחיש כי יש בי קצת נחת,ע כשיו כשהדמעות לא כאן אבל הכאב בחזה לא נותן לי לשכוח
ואני שוב מפחדת ממש שתחשבו וממה שתבינו או לא תבינו ואם תבינו האם תבינו נכון ואני רוצה עוד דברים כאן עוד מילים כאן שמרוב מילים תתבלבלו ולא תשימו לב באמת
ויש דבר אחד שאני בטוחה בו, כרגע. אני רוצה את אמא, פה איתי, שתחבק אותי ושלא תגיד מילה. אבל שאחרי כמה דקות תשאל מה קורה ואני אנסה לדובב את עצמי שוב ואולי אפילו אתן לה לקרוא את הכתוב פה כי אם אני אדבר יעלו בי שוב דמעות והמחנק בגרון לא ייתן לי ואאלץ לבכות ואני לא רוצה
טוב מפה זה מלא עריכות
והכל כל כך טרי אצלי ומלא ב.. , בהיסוס, בביטחון ובכאב גם יחד. ואושר וחופשיות וחיוכים ומבפנים החמצה וכעס וחיפוש וכאב
פחדנית
זה הכל מפחד
כמה אסימונים נופלים לי עכשיו
כמה טעויות
בלי כל כך הרבה אירועים ואנשים סביבי לא הייתי מצליחה
אני מעסיקה את עצמי כל הזמן.
וכשלרגע יש שקט, כשאני נכנסת לחדר או סתם שותקת- אפילו מוקפת באנשים אבל לא עושה משהו מסוים זה עולה בי.
אני לא מצליחה.
אני נושכת את השפתיים חזק כל כך...
אני לא מצליחה לבכות. אני מרגישה בכי תמידי בתוכי, באמת, אני בוכה כל הזמן, רק פעם אחת שנתתי לזה לצאת. לא יודעת למה אני כבר לא מסוגלת לבכות.
לא האמנתי שזה יתפוס אותי ככה
גם במקום שבו אמור להיות הכי חם ועוטף יש רגעי קור חדים לעיתים קרובות מדי
אני חייבת להתגבר
"אם הייתי יכולה, לעזור לך שתי ידי,
הן מושטות אלייך
להיות לך מגדלור באפלה
קרן אור אחת קטנה
בזמן האחרון את נראית לי אחרת
הולכת אחריו כמו עיוורת אולי,
תתחילי ת'עניים לפקוח
על המדרכה שמש צהריים
פעם את היית בקלאס ואפניים היום,
את שורפת לעצמך ת'מוח
שומעים שזה כואב לך בצחוק המתגלגל
רואים איך שהפחד עלייך משתולל
כדאי שתפסיקי מעצמך לברוח
אמא מחכה לך, עומדת בחלון
פעם את היית בעיניה החלום
היום כבר לא נשאר לה כוח.
אם הייתי יכולה..."
"את הרגש היא לקחה לי
איך הכל נקרע בינינו
גם כשהימים עוברים, תגידי
למה הפצעים נפתחים, תגידי
למה זה כואב לי בפנים"
אנחנו מתפרקים, המצב זוועה. אפילו ההורוסקופ שיותר מדי נכון בזמן האחרון אומר שזקוקים לי.
כמה שאין בי כוח. כל הזמן האחראית כל הזמן הכל מוטל עליי אני צריכה לפתור את המצב הזה... אז בעניין הזה אני לא לבד, אבל אני זו שצריכה לעשות הרבה למרות שבעצם אולי אני הכי נורמלית פה.
"אם הייתי יכולה לעזור לך.." אני לא מצליחה, אני מנסה, אני לא יודעת איך כבר. אני באמת באמת מנסה, אני מבינה ולא מבינה! אני מנסה להשפיע, לגעת, לעזור אבל אני לא מצליחה. אבל הפעם זה חייב להצליח. אני מקווה שאצליח.
אני חייבת להצליח כי אף אחד אחר לא יעשה זאת במקומי.
אני צריכה לקחת את עצמי בידיים ולחזור לנעם האחראית.. שבלימודים טובה ולא עושה בעיות.. בשביל עצמי. אבל אין לי כוח אני מיואשת מהבצפר. למרות שטענה זו יכולה לשמש כסוג של בריחה... אבל אני בורחת אז מה אכפת לי
ובכללי זאת שלא מאכזבת, זו ששלמה עם עצמה, זו שעושה הכל כדי להגיע לשלמות. זה הטשטש. עכשיו זה רק אכזבה שאני לא מגיעה אלייה
א כ ז ב ה
ופחד
אסור לשכוח
הוא לא נותן לי לשכוח
אתם לא מבינים איך אני מרגישה, סדק ועוד סדק על גבי סדקים שכבר ישנם. הוא דופק חזק ובקושי
אני מלאה בכעס ופחד וחושך ומורחת את עצמי שעות על גבי שעות... בעשייה של כלום באי חשק ובהתחפרות בעצמי.
אני זקוקה ליותר מדי נשימות ואין לי אוויר
ניתוח השם נעם
"רוח חן ותפארת, רצון וחסד "לחזות בנעם ה" (תה', כ"ז ד). ונאמר על החכמה "דרכיה דרכי נעם" (שמ', ג' יז).
נ' - מים. ע' - אדמה. ם - מים
יסוד המים הוא הדומיננטי בהשפעתו על אדם זה, משום שהוא גם מזל עקרב, בן למשפחת מזלות המים. אדם זה דורש וזקוק לתשומת לב, חמימות ואהבה. הוא אמיץ, על פי רוב נוקשה ויציב כלפי חוץ, מתקשה להפגין רגשות, מונע בעיקר על ידי רגשות ואינטואיציה (יסוד מים) ומושפע מאוד מהעולם סביבו. כל תהליך חיצוני משפיע על הרגש שלו, וכתוצאה מכך הוא פועל אינטואיטיבית, תוך שימוש ברגש (גם אם לא מבחינים בכך). הוא בעל עוצמה רבה המוקרנת לכל הסביבה.
מסר הקלף הוא מחיקת הישן והמסואב למען הולדתו של שבר חדש וטהור, מציין התמרה מישן לחדש. בהשפעתו ובהשפעת העקרב, הוא נתון לתהפוכות ולשינויים ועשוי לחוות פעמים רבות תהליכים של מוות ולידה מחדש. למרות שאינו אוהב שינויים ומעדיף להיצמד לישן ולבטוח, הוא אינו בורח מקשיים וסכנות. להיפך, המכשולים מחשלים אותו ומציבים לו אתגר.
היעדר יסוד האוויר מפוצה על ידי המספר הנומרולוגי והעקרב, שחונן אדם זה במחשבה זריזה, קרה ומאופקת. עם זאת, עוצמת רגשותיו מעניקה לו תחושת חיות. אדם זה ניחן ביכולת חשיבה מופשטת, בעולם פנימי עשיר ובנטייה להשקיף על המציאות מבעד ל"משקפים פילוסופיים".
זהו אדם מגנטי ונחוש, חושני ומיני עד כדי כך, שבן המין השני לא יכול להישאר שווה נפש במחיצתו. הוא אוהב מין והוא ממלא חלק חשוב בחייו, לטוב ולרע. הוא אדם רגיש ופגיע הזקוק לחיזוקים. חולשתו מתבטאת בסגירות רגשית. יש לו קושי לשוחח בחופשיות על נושאים אינטימיים ואישיים, במיוחד כאלו הקשורים לעולם הרגשות.
עם זאת, הוא מאוד מחובר לעומק הנפש שלו ויש לו יכולת מופלאה לחדור לנפש הזולת. הדג הוא גם סמל המיסטיקה, בגלל שהוא חי במים שהם סמל של הפנימיות והרוחניות. האות מסמלת רוחניות ומיסטיקה. אדם זה נוטה להקדיש זמן למיסטיקה ולרוחניות, שזרעיהם זרועים אצלו בעומק ההוויה. יש בו היכולת להגיע לעומק רוחני ומחשבתי. זהו איש ביתי ויציב. מאפיינות אותו מעשיות, שורשיות, עקביות וכושר התמדה. כמים, הוא עשוי לשוות מראה של רוגע ושלווה כלפי חוץ, אך בפנים הוא עשוי לרחוש."
מעניין אם בכלל מישהו קורא את זה
מישהו הדביק לי פנים שבוזות עיניים עצובות ודמעות תמידיות
אני לא יכולה לשבת בשיעור ללא צורך לקחת נשימה עמוקה ולנסות להרגע, אני לא יכולה ללכת ברגל בלי לטמון את פני בין שתי ידיי ולהשתלט על עצמי, לרגע. רק לרגע, כי עוד דקה אני בבית ואז אוכל להכנס למיטה ולישון
כי רק שאני ישנה אני לא חושבת.
אבל יש לי חלומות רעים כאלה, ואני ישנה מעט מאוד. ואני עייפה ולא מרוכזת. ועצבנית. ואכבי ראש ובחילות משום מקום...
אבל יותר מכל כואב לי בפנים
אני לא מסוגלת יותר אני באמת באמת לא יכולה יותר
אני חייבת עזרה ואפילו לברוח אין לי לאן. אני מודה, אני כבר לא יכולה להתמודד בעצמי עם עצמי.
אני מורידה הכל וחושפת את עצמי. אני מרגישה מושפלת ומטומטמת. מה חשבתי לעצמי כשלא רציתי... אני עדיין לא רוצה דמאט. ומיד אני חוזרת לאטימות שלי. אז אמרתי שזו הפעם האחרונה וכמו מטומטמת נתתי לעצמי, עכשיו תסבלי מפגרת. אז אני סובלת. אין מצב שתורידו ממני את השריון שוב, עוד יותר אין סיכוי שאוריד אותו בעצמי. רק חיזקתי אותו והוספתי לו עוד כמה רבדים, עכשיו נראה מישהו פורץ אותו.
טוב אני חייבת להתנתק מפה לקצת, לאן הולכים?
"
צלקת אתה חייב לעצור את הכאב את הקור
היא כבר הפסיקה לזכור על מה בדיוק החלום העצוב הזה
איך? לבד היא כל הזמן תמיד בוכה מזה
איך? למה בדיוק קראת משפחה זה מתהפך"
We are hopeless and slaves to our fears " We're an accident called human beings
We're dead but pretend we're alive "
אין לי כבר כוח להציל אותך כל פעם מחדש, את עצמי אני לא מצילה
ובכל זאת, אני נותנת את הכל. כל מה שעוד נשאר בי, כל המאבקים האלה הורגים אותי... הורסים אותנו עוד יותר- אנחנו כבר מזמן לא מה שזה אמור להיות. אולי אף פעם לא היינו?
זה כי אני אוהבת אותך, ואל תדאג כי אני פה איתך.
חשבתי שאני יכולה אבל אני לא יכולה יותר
הלוואי שיכולתי להעביר לפה את הזעקה שלי כשאני כותבת את שלושת המילים האלה. נחשו אילו.
אתה תמיד גורם לי להרגיש כ"כ נורא עם עצמי! אתה תמיד עושה את זה! אתה אפילו לא מכיר אותי!!! אתה חי איתי ולא מכיר אותי!
אני לא מסוגלת עם זה אני פשוט לא.
השתפרו הרבה דברים, אז למה עכשיו?
ומה אתה נזכר לי פתאום
סעמק
- הסוף
"אם לא נשכח להבין זה כ"כ קרוב.."
"הוודאות שנפסיד במאבק, אסור שתמנע מאיתנו מלתמוך בעניין שבעינינו הוא צודק"
וכשהתחלתי להאמין בזה, בעצמי, התחלתי לא לפחד לחשוב ולהגיב, הפסדתי.
הפסדתי אמון והצלחה והערצה והערכה ותמיכה ושיתוף פעולה ואהדה [קשה לקרוא לזה אהבה...] מצד ההנהלה.
אבל- זכיתי במזל, תרתי משמע.
מזמן לא הרגשתי צבועה כל כך. מילה ממה שאני אומרת אני לא מסכימה, טוב אולי פעם ושם.
הצביעות הזו הורגת אותי, השקרים, היופי הזה שמנסים להציג, השלמות. הבצפר הזה מנסה להציג משהו שלא קיים- וזה בית ספר תומך, מקשיב, מבין, מחנך באמת, שאכפת לו באמת מהתלמידים! לא ממה שיחשבו עליו בעירייה.
אני שוצפת כעס וגועל.
אני מנסה להבין אבל זה כבר מעבר ליכולת שלי, יש דבירם שאני באמת לא מבינה. אפילו כשאני שמה עצמי בצד של האחר אני אינני מבינה. אני רק רואה גועל וצרות עין. חוסר רצון בלבוא לקראתנו, חוסר רצון להתקרב אלינו, לתת הזדמנות שניה. לוותר על האגו, הפאר, להיות בני אדם ולהאמין במצוינות כמו שלימדתם אותנו.
טוב אני מנסה להעביר כמה אכזבה יש בי.
אמרתי את המחשבות שלי ונדפקתי. שוב העזתי ונדפקתי. אבל בכל הזמן, המשכתי לחשוב ולעשות כך ולא נתתי לכם לדכות אותי.
ולרגע כשישבתי מולך... נתת לי להרגיש שוב קטנה, כישלון. לא השגתי את מה שרציתי. בן אדם מגעיל ושטחי הפכתי, לא בן אדם שאני אוהבת.
אני מנסה בכל זאת לצאת בסדר, בגבול הטעם הטוב אפשר להגיד ככה.
פעם הייתי אומרת אין טעם, אבל היום- "הוודאות שנפסיד במאבק, אסור שתמנע מאיתנו מלתמוך בעניין שבעינינו הוא צודק"
אז תדעי שהחיוכים שלי צבועים ואמירותי אמירות שקר וכזב בלבד. אינני מאמינה יותר, הפסקתי להאמין. גאווה בוודאי אין בי. אז נכון שאני כישלון. לא אגיד שלא אכפת לי, אבל אני משלימה עם זה.
כזו אטימות וחוסר אנושיות לא ראיתי מימי. נכון שאני רק בת 15, אבל אני לא טיפשה ואני בן אדם. יש לי רגשות ואתם פגעתם בהם והרסתם אותי.
הדבר היחידי שאני שמחה בגללו בעניין של המעבר לתיכון הוא שלא אהיה בבית הספר הזה יותר.
אתם לא תבינו, אתם לא יודעים מה עובר עליי
תם ונשלם- מחזור כ"ד חטיבת השרון. שנים 2005- 2008
כבר קשה להרדם בלעדייך...
טוב זה כל כך נגמר! סופית! עכשיו! אני שונאת שנותנים לי להרגיש מטומטמת ובזה הצלחת בגדול
נראה לי שבקרוב עדכון
אני אהבלה
יום עובר ועוד יום ואני באותה הרגשה. מתכננת לעצמי בראש מה אומר ואיך יהיה.. האם רק אני מרגישה שהזמן עובר אבל אני עדיין תקועה באותה ההרגשה ובאותו המקום?
נוחתת עליי עצבות וחוסר חשק שוב... בא לי להתחפר בתוך עצמי קצת.
עריכה: מצטערת, מחקתי את הפוסט החדש, לא מתאימה לי האופטימיות הזו כרגע
מוזר לי ברמות אדירות, אני לא יודעת מה אני רוצה מהחיים שלי. אני מנסה למצוא את עצמי בחזרה, להרגיש יציבה יותר.
אני צריכה שקט והרבה ממנו
29.7
עוד כמה שעות אני טסה לפריז, טיסה ראשונה שלי
זה סאמר סקול כזה של שמונה ימים.. והאמת? אני לא מתרגשת בכלל חחח. אולי כי אני לא יודעת מה זה, אבל בינתיים כולם מתרגשים מספיק בשבילי
החופש בינתיים מעולה, מתי הספיק לעבור חודש שלם!?!@!%
דאאמ עוד חודש אני בתיכון..
מילא, יש לי הרגשה שהטיול הזה יהיה חוויה שאני בחיים לא אשכח. (וההורוסקופ אמר גם חח)
הרבה זמן לא עדכנתי כי אני רוצה להשאיר את הפוסט הזה, כי אני עדיין לא מרגישה שלמה להעביר אותו הלאה כל כך בקלות. אולי העדכון הבא יהיה אחרי הטיסה, אולי רק בתחילת השנה, נראה.
אוהבת אתכם : )
בקרוב עדכון, חחח באמת אבל
ורק עצה.. אנשים רעים, תמצאו חיים, שנאה לא מובילה לשום מקום
ואם מישהי פה כככלל כך שונאת אותי, אני מצטערת וחבל, פשוט בואי ותגידי
בי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
