אהההההה לא יודעת

לא יודעת מה להגיד ולא יודעת מה לכתוב.

כל הגבולות נפרצים ובתאכלס, השמיים שלי לא כ"כ וורודים.

אני יכולה להגיד בגאווה שיש לי חברות מדהימות, וגם כמה ידידים מדהימים. אבל האם אני יכולה להגיד באותה הגאווה הגדולה שאני סומכת על כולם? וכנה לחלוטין עם כולם? אני רוצה להיות שקופה בפניכם, שתדעו, אבל אני לא עושה את זה. אני לא מרשה לעצמי ונוח לי, ככה אני חושבת לנכון. פשוט יש דברים שלא מספרים לאף אחד. אבל זה לא מה שעושה את השמיים ששלי לא וורודים. זה מאז ומתמיד ככה, אני אף פעם לא סומכת עד הסוף, אבל אני כן נותנת מעצמי עד הסוף.

על מי אני עובדת? הלימודים הורסים אותי. אני לא מתמודדת איתם כראוי כי אני לא ממש רוצה, זו אשמתי ואשמתי בלבד.

אני מיואשת מהמורות, מהמנהלת, מהמחנכת ומכל גורם בבית הספר. אני מוכרחה להגיד שחשבתי שהבית ספר שלנו הוא מעולה, באמת. נהנתי בביתה ספר. עכשיו כבר קשה לי להגיד את זה בלב שלם.

עושה לי רע אפילו להכנס לזה.

אני מרגישה געגוע. אני מרגישה. כאב ממשי, בחזה. באמת כואב לי מגעגוע. וזו הרגשה של ריקנות בבטן.. וחוסר אונים.. זה באמת ובתמים כאב פיזי.

אני לא יודעת מה לעשות. קשה לי לשמור על קשר, כבר קשה לי. קשה לי לקיים שיחות ארוכות בטלפון, קשה לי לסכם את הזמן שעבר עליי ולהשלים פערים עם אנשים רחוקים.

היה איזה קטע, שלרגע חשבתי והבנתי משהו שעד עכשיו אל הבנתי.

אנשים מישרא ומהמחנה (כמו הר אדר והאנשים מהמשולב) אני פשוט לא אראה אותם יותר, זהו. אולי מהר אדר כן. אבל קשה לי להאמין שאת האחרים אני אראה. זהו, ברגע שהחלטתי שאני עוזבת גם עזבתי המון אנשים שאני אוהבת ומעריכה בכל ליבי.

וישרא? הוא לא כמו שהיה. וותיקה שכמותי שיודעת לדבר הא? אבל זה קשה כשהמפגשים הופכים למפגש פוזה ענק ואי אפשר באמת למצוא את האנשים הטובים והישנים שהיו פעם. באמת שהמון פה השנתה ואני מרשה לעצמי לדבר ככה בשנתיים וחצי בערך קורה הרבה.

אני מצטערת, אני אשתדל באמת לשנות את זה.

אני חושבת שהחברה שמסביבי נעשית צבועה ופוזאיסטית מרגע לרגע. אני לא מדברת עם אנשים מסויימים, כל החברה הישראלית כזה.. נו.. חחח. יש בנו (כן גם בי, ברור) משהו צבוע וכ"כ מזויף, כזה לא אמיתי. אנחנו אפילו לא מודעים לזה, זה פשוט ככה.

הכל פשוט ככה. טעיתי בעצם, הכל ככה, לא פשוט.

אנחנו נמצאים בחברה אינטרסנטית מאוד עד שקשה להבחין בין אמת לבין שקר.

האוויר מלא לכלוך מזיבולי פה מיותרים. כ"כ הרבה סטיגמות, קללות הנאמרות סתם, פשוט סתם.

כל האופנה הזאת, החלוקה הזאת בין האנשים, התיוג.

העניין של התיוג הורג אותי בעיקר משום שאני חושבת ככה. אני משתדלת כ"כ לא להשתמש בזה, ומתעצבנת שאחרים משתמשים בזה. אבל בעיקר אני משתגעת רק מהעובדה שאני חושבת ככה. במעשים אני לא מתייגת ובדיבורים גם לא. אבל במחשבות שלי.. אני נלחמת בעצמי ומשתדלת שלא.

זו כבר דרך חיים שאנחנו אפילו לא שמים לב אלייה, כי זה ככה. לעולם הזה נולדנו, גם יצרנו ופיתחנו אותו- לטוב ולרע.

אני לא מרגישה.

אני לא רוצה להרגיש.

אני לא רוצה להגדיר.

אני נמנעת מראש מלדבר ולנסות להסביר כי במילה אין טעם.

אני רוצה לנסות להעביר איזשהו מסר, כן להסביר את עצמי, שתבינו. אבל אני לא מצליחה, אני גם לא מנסה מספיק אולי.. כי אני מבינה את עצמי הכי טוב, וגם כי אין כוח לפתוח בדיבור ובהרחבה עד אין סוף. כי אין זמן.

אני מוצאת את עצמי זקוקה ליותר מ24 שעות ביממה, כי אני לא מספיקה כלום.

חחח הכל פה סתם אוסף של שטויות.

על עצמי אני לא יכולה לעבוד כי בעצמי אני יודעת שאני כלום. אני יכולה לשכוח מתכנונים גדולים. אבל אני לא רוצה

בזמן האחרון אני חושבת על זה הרבה, חחח שלא תחשבו שזו נטייה להתאבדות או רצון למות או כל דבר אחר- אבל בשביל מה אנחנו חיים בעצם?

בצעירותנו אנחנו לומדים והשאיפה היא להיות טוב כדי להתקבל לדברים, לפתח קריירה כדי לפרנס משפחה כראי ואז זהו. לחיות עם המשפחה ואז למות. בדרך יש לנו מטרות כמו אהבה, יחסים שונים עם אנשים שונים, עיסוקים לפנאי וכאלה.

וחייבים למצוא את עצמנו, כי אסור להיות סתם מישהו. כי אם לא נהיה טובים בלימודים אז לא נתקבל לתיכון. אבל כשנגיע לתיכון נצטרך להיות יותר טובים כדי שנוכל להתקבל למשהו טוב בצבא. ואחרי הצבא זהו, צריך למצוא עבודה, תפקיד שאנחנו רוצים לעסוק בו בחיינו. ובינתיים למצוא אהבה ולהתחתן ובנוסף לכל ברור שחיים להיות מאושרים.

והכל חסר תכלית. בשביל מה? בשביל עכשיו כולם רוצים אהבה או עיסוקים כשהשכל נגמר בסוף? הרי עם מי שאני אהיה עכשיו אני לא אתחתן ואוליד ילדים וזהו נגמר ה"ייעוד" שלי בחיים. ולשנות משהו בעולם, להשפיע? נוו באמת, גם ככה כולנו נמות בסוף אז מה זה משנה.

אני כאילו לא רואה שום סיבה מוצדקת לחיים... זה מסע, שלמה הוא? באמת, למה אנחנו קיימים בכלל? כאילו, אין סיבה. פשוט אין סיבה. כי ככה. ככה זו כן תשובה.

כי נולדנו לחיים וצריך לסיים אותם. רוצים לחיות הרבה, להפיק את המיטב. שלא נגיע לגיל מופלג ונרגיש שלא עשינו כלום בחיים.

חחח זה אבסורד, בשביל מה באמת? בשביל מה להפגע ולעשות כ"כ הרבה שבסוף הכל נגמר?

אני מפחדת. אני מפחדת פחד מוות, מהמוות בעיקר, מכאב.. אתם לא יודעים כמה.

כשבמחשבות שלי אני חושבת רק אם יקרה לכם משהו, לאנשים שאני אוהבת, רק אם יקרה לכם אני לא ידועת מה אני אעשה עם עצמי. בכל מקום אני דופקת שלוש פעמים (טפו טפו טפו) ומסיטה את עצמי ממחשבות כאלו. אבל זה בתוכי, הפחד הזה.

אני לא מסוגלת לדמיין בכלל את החיים שלי בלי אלה ואלה..

כל משאלה שלי קשורה לאנשים האלה, כל בקשה קטנה- מריס שנפל עד פתק בכותל.

אני לא מרגישה כלום.

חוץ משנאה עצמית שלא עוזבת.

חחח אני כל הזמן צוחקת. כמה זה פתטי, מה זה משנה עם טוב לי עכשיו או לא? גם ככה זה יעבור נכון, וגם אם זה לא יעבור. בסופו של דבר הכל נגמר.

מה זה משנה בעצם

אני מיואשת שאני בכלל לא רוצה להתחיל. אני לא יודעת מה אני רוצה להגיד. אני אוטמת בתוך עצמי כ"כ הרבה זעם על הכל, פשוט על הכל. אבל לא זעם רע.. אלא.. אולי אני באמת מרסנת את עצמי, מאופקת כהרגלי. פשוט, אין טעם.

חחח מצחיק עד כמה שזה עצוב כי באמת אין טעם.

אין טעם למילים שלא שוות כבר כלום. כמה משפטים שמתמוגגים בשנייה שהם יוצאים מהפה, או מהיד אל הדף. חחח כ"כ פתטי הא.

המחשבות שלי, אולי אפילו אני- פשוט סתם.

אין טעם לסכם שנה גדושה כ"כ.

שנה חדשה- ההורוסקופ מנבא נפלאות, מקווה שכך באמת יהיה.

שנה טובה יותר (:

 עם שירק אהובתי.

סעמק אני לא מוצאת את הכבל של המצלמה !

5.1

אני לא מגדירה, אני פשוט עושה

להפסיק

6.1

אני לא אכחיש שאולי בתוך תוכי אני מתה לחזור, אבל זה יותר מסובך ממה שזה נשמע. ונראה.

אני פגועה מדי... ושוב לא רוצה להכנס לזה, אז אולי עדיף בכלל לא להכנס לזה כי זה רק לא עושה לי טוב.

ומצד שני, לאגו שלי יש תפקיד גדול פה.

די.