טוב, באמת הגיע הזמן שאני אעדכן קצת.

התחלתי המון פוסטים בזמן שעבר מאז האחרון, והם לא התפרסמו.

אני מנסה לכתוב את מה שאני מרגישה, מה שעובר עליי, אבל זה פשוט לא יוצא כמו שצריך. אני כותבת שוב ושוב ומנסחת אחרת ומחפשת אחרים מילים שיסבירו- אבל שום דבר לא נמצא לנכון.

בכל פעם שעברתי משבר קטן הייתי כותבת על הכל, ומוחקת. כותבת ומוחקת. רק מהפחד של 'אולי הם יבינו לא נכון?' 'אולי בעצם אני אשמה פה, אני הטועה?' כן, להבליג.

להבליג כמו תמיד על כל דקירה קטנה שלכם, אתם אפילו לא יודעים למי אני מדברת נכון? בעצם אולי כן, או אולי לא. להבליג ולוותר ולתמוך כשצריך. אתם נותנים לי הרגשה של חפץ מכני, מכונה ממש שקל להשתמש בה ולזרוק בלי להתחשב. אני מרגישה חתיכת פריירית מטומטמת. זה מחמיא לי ואני נהנית לעזור לכם, אני רוצה את זה כי אתם חשובים לי- אבל אני מצפה שזה יהיה הדדי. אתם יודעים שאני זו שתמיד תהיה בשבילכם, שתהיה פריירית שלכם. שתעזור לכם, ותספר לכם, ותעשה לכם, ותלמד אתכם. ותביא לכם ותשלם עלייכם ותהיה לצדכם בכל מצב ובכל זמן. שתענה לטלפונים באמצע הלילה רק כדי לעזור לכם, שתבוא בריצה בשבילכם אפילו מהקצה השני של העולם. זו שתדאג, שיהיה לה אכפת, שתתעניין. שתהיה אוזן קשבת לכולם ותספוג הכל. תספוג את כל החרא של עצמה, את כל העצב הזה שכבר נטוע בי.

אני כבר המון זמן בשפל ולא יוצאת מזה. גם כשרואים עליי, גם כשאני מראה זה פשוט לא אכפת לכם, כל כך נוח לכם להתעלם ולהגיד לא ידענו- או לא להגיד בכלל. מישהי אמרה לי לא מזמן "אז תצאי מזה" ועניתי לה בהסבר היחידי שמצאתי- "זה לא פשוט, אני לא מצליחה" זה כבר חלק ממני הדבר הזה, התחושה הזו.. יש רגים שאני מוקפת באנשים ומרגישה בודדה כלכך. אני צריכה להסתיר הכל כדי לעזור לכם, קודם אתם. עכשיו בוודאי חלק חושבים 'מה היא משחקת אותה צדיקה וזה?' אתם יודעים מה? לא אכפת לי. אני לא צדיקה ולא שום דבר בסגנון, לא מנסה להיות כזו. אבל אני חושבת שאני חברה טובה, אוני חושבת שמגיע לי יחס שווה.

אני יודעת שלפעמים אני לא אומרת הכל, אבל בזמן האחרון אני כן. אבל לפעמים גם כשאני אומרת אז עונים לי "יהיה טוב אל תדאגי" ויש עוברים לעניינים שלכם, חס וחלילה שלא נשכח או שלא נספיק.

אני מרגישה שננטשתי על ידייך. כל פעם אני נופלת בפח שלך. אני כלככךךךךך עזרתי לך ואפילו פאקינג תודה מסכנה לא קיבלתי. את פשוט מזניחה אותי ונוטשת אותי. פעם אחר פעם שאת זקוקה לעזרה נוח לך להשתמש בי ולזרוק שוב, עד לפעם הבאה. ובכל פעם אני אומרת לעצמי 'מעכשיו זה ישתפר, אני בטוחה'- אבל אני תמיד טועה בקשר לזה. [סליחה, כבר נמאסת לי לבכות בגללך אז אני מתעצבנת]

אני לא יודעת אם זו אשמתי כבר. אולי אני עדיין תמימה מדי ולא לומדת לקח, לא עומדת על שלי מספיק ולא אומרת מה שמפריע לי. אני בדיוק ההפך ממש שיצרתי בסביבה שלי, הדרך הזו. אני כבר לא שלמה עם עצמי. פעם הייתי, אבל עכשיו אני כבר לא אוהבת- אפילו שונאת. את המראה, את האופי החזק שפתאום נחלש מעט.. אני מייעצת לכולם לשמוח ולחייך, לעבור הלאה, להגיד את מה שמפריע ולשנות את זה, לשפר דברים, לצאת ממצבים גרועים, לא לוותר על  עקרונות חשובים ולהתחשב גם מעצמך. אבל אני בעצמי לא מיישמת את זה.

אני לא ממש יודעת בשביל מה הפוסט הזה, הרי זה לא יעזור כמו כל שאר הפוסטים כרגע אני במצב רוח סביר- לא קרה משהו ספציפי, אבל אם הייתי כותבת בזמן עצב/כעס סביר להניח שהייתי הרבה יותר מקצינה ואולי עושה טעויות. אבל אולי גם עכשיו יש טעויות

אני מרגישה שאני שוב מוקפת-מוצפת. אבל  אחרי -אז- זה מתחיל להרפות. וכולם אומרים לי להחזיר אבל לא, זה לא אני- אמנם זה ממש מעט אבל אני מרגישה שזה מעל ומעבר. אני יכולה להאשים אותה במה שלא היה אבל אולי לא השתדלתי מספיק באותם רגעים? לא, אני יודעת שאני כן. חברה אמרה לי שהיו לי המון הזדמנויות השנה ופשוט לא שמתי לב. בתחילה אמרתי ישר- "ממש לא". אבל אחר כך במבט לאחור אולי בעצם כן. אולי אני צריכה לעשות יותר בעצמי? לא יודעת. קצת נמאס לי מקטעים, בא לי כבר משהו אמיתי.

בזמן האחרון ניגנתי הרבה על הגיטרה- מה שלא קרה עד עכשיו. אני ממש נהנת מזה, אני יושבת המון זמן מהיום שלי ופשוט מנגנת, התחלתי לאהוב את זה ממש ולא רק לרצות את זה.

החופש הולך ומתקרב, עוד שבוע אנשים. רק חמישה ימים ללמוד! 99% שהשגתי עבודה:} זה יוצא על השבועיים האחרונים של החופש- השבועיים הבערך יחידים שהם באמת חופש בשבילי חח אבל לא נורא.

יום ראשון החתונה של בן- דוד שלי. קניתי שמלה מדהימה, אני ממשממשממש אוהבת אותה. שחורה כזו, אולי אני אשים תמונה. ביום שבת היינו אצלם לשבת חתן כזה והיינו איזה 20 איש בערך, שמענו קצת מהתכנונים- הולך להיות טוב.

אגב- מתוכנן כבר עיצוב חדש ולוק מחודש כבר המון זמן, מקווה שייצא לפועל בקרוב.

אניחייבתתודהענקיתלשתיבנותמדהימותשאניאוהבתכלכך-אתןידועותמיאתן.