אני כלואה בתוך עצמי.

לנצח.

בתוך הגוף המגעיל הזה, עם הנשמה הזאת.

אני שונאת את עצמי על כך שאני שותקת. שונאת.

אבל אני לא יכולה.

אני מרגישה שעם הזמן נאספו יותר מדי דברים ששמרתי לעצמי, כלאתי בתוך עמקי נשמתי, כדי שחס וחלילה- אף אחד לא יגלה. אבל לאט לאט.. אני כולאת את עצמי.

המחנק הזה בגרון שלא נפסק..

הכאב הזה בחזה זו כנראה האבן העצומה שעל הלב שלי.

די, כואב לי. באמת שכואב לי. כואב לי והכאב הזה הוא בלתי נפסק.

הלוואי, הלוואי שלא יכולתי להיות כזו. הלוואי שיכולתי להרשות לעצמי להתגבר על זה- אבל אני לא.

אני אתחרפן.

אני פשוט אתחרפן.

ויום אחד, הכל יתפרץ. והדמעות שחונקות את הגרון שלי לא יפסיקו לזלוג, אני יודעת.

אבל בינתיים, שותקת.

"תדעי לך שרק דרך המילים שלך אפשר לראות

שאת מלאת נשמה, הבעיה אצלך שהנשמה מלאת כאב"

צדקת.