העולם שלי מתמוטט, עליי.

ואני מתרחקת כהרגלי ומתחבאת תחת שכבות גסות של ברזל. שום עור של פיל, שכבות ברזל.

ותחת כיפת הברזל שלי שדה קרב. כבר זמן רב השדה חרוך ושרוף, זה לא משהו חדש. אבל איכשהו תמיד נשרף עוד משהו. חיטוט בפצע ישן המוסיף עליו פצעים חדשים שאינם מספיקים להגליד ונוסף פצע על פצע.

עד שרואים.

חחחח מצחיק שדווקא האמא השנייה, שהיא לא באמת הביולוגית רואה את הכאב שלי מבלי שאגיד מילה. איך היא רואה את הכאב בעיניים שאמא שלי האמיתית לא רואה.

ואז אני מבינה. שאף אחד לא מדבר איתי דוגרי. ווואלה? הגיע הזמן. איך היא אומרת את ההכל בצורה הכי הגיונית שיש ולא יושבת מולי ושותקת. לשתוק אני יודעת יפה אמא, ואם את לא מסדרת לי פסיכולוגית אז לפחות תעזרי, קצת.

אבל בעצם, מה אני באה בטענות? אנוכית שכמוני. אז סליחה אמא, על כל הכעס, אבל אין לי עם מי לדבר. ואם לא השכלת להפנים עד עכשיו- הילדה שלך ממוטטת, שבורה, הרוסה, בקרשים, מתחת לבלטות שלך הבית החרא הזה.

ואז אני מבינה, כמה האמא השנייה שלי ממלאת את המקום שהאבא הזה שלי לא ממלא. אבל זה שתי אמהות, זה עדיין לא אבא. וכבודן במקומן מונח.

ובשביל זה היא פה, ככה היא אומרת וככה אני מאמינה. כי היא תאכלסית ואת לא. ואני כן, כמוה. היא עיצבה את האישיות שלי כשהייתי קטנה ותמימה, כל כך תמימה שעוד אבא היה נושא אותי על הידיים ומעריץ ומגשים את כל משאלותיי. אבל מעבר לזה, הוא גם היה אבא שלי ואני אהבתי אותו יותר מכל דבר אחר, יותר מאמא.

אבל זה היה בערך לפני.. 11 שנה? עכשיו אין לי אבא. יש לנו קשר דם לא אוכל להתכחש.. אבל הוא לא אבא שלי. אני לא רוצה שהוא יהיה אבא שלי. אני לא רוצה לגור איתו ואני לא רוצה שום קשר אליו, לא תודה. ואני לא יכולה לגלות הבנה יותר, די, כבר עברתי את השלב הזה.

כבר סיכמנו שאני מצטערת, אבל אין בי מקום למחילה.

ומצטערת שאני לא מסוגלת לדבר בעצמי. מעבר לרמת החשיפה אני פשוט לא מסוגלת. מחנק בגרון.. חונק אותי ודמעות שוצפות את עיניי ואם אפתח את הפה הכל ייתקע. ואשאר חסרת אונים ומילים, עם הבכי שלי.

אז אני שותקת.