חזרתי אתמול חמשוש, נתנו לנו איזשהו צ'ופר. אני לא יודעת על מה ולמה, אבל תהיו בטוחים שאני לא מתלוננת.
הכל התחיל בכך שביום רביעי הודיעו לנו שהחל מהשעה 5 אחה"צ ביום חמישי מתבטל הלו"ז הבנאלי וההו כה משעמם שלנו לטובת "תרגול של אירוע רב נפגעים" בבאר שבע. המדריכים טענו שלמד"א, למשטרה ולשאר כוחות ההצלה בארץ חסר מעט כוח אדם כדי להשלים איזה תרגול שנתי שמדמה פיגוע או כל דבר אחר בו יש המוני פצועים ולכן אנחנו נבחרנו למשימה. נאמר לנו להביא עימנו את התיקים ואת כל הדברים מהאכסניה, כי את הלילה נעביר שם (התרגול היה אמור להגמר בשעות הלילה המאוחרות, אח"כ 6 שעות שינה ועלייה ישירה לרכבת הבייתה).
מאותו הרגע אני ושאר חברותיי למחלקה הבנו שמשהו מסריח פה. הסגל הזה עבד עלינו כבר מספר לא מבוטל של פעמים, לכן אין ספק שגם הפעם לא חשבנו ולו לשניה להאמין להם.
במשך יום וחצי שברנו את הראש, היו כאלה שאמרו שזה אמיתי וחבריהם התנסו בזה, אחרים אמרו "יאללה חמשוש!" והיו את אלה שטענו שאכן יתקיים ביום חמישי שובר שיגרה, אך זה לא התירגול הספציפי הזה בבאר שבע.
הם החזיקו אותנו במתח די רציני. יום וחצי של שבירת ראש, של דיבור עם חברים שעברו את הקורס במטרה לברר אם גם להם הייתה השטות הזו וכו'. לבסוף הגענו למסקנה שמשחררים אותנו הבייתה. היינו די בטוחים בזה.
הגיעה השעה המיוחלת ביום חמישי. אמרו לנו לצאת למגרש הספורט עם התיקים וכל הדברים שלנו. באותה שניה ידענו שמשהו טוב הולך לקרות. הם תמיד מוציאים אותנו למגרש כדי לבשר בשורות טובות. היינו בטוחים ב99% שמוציאים אותנו הבייתה. השמחה וההילולה היו בעיצומן.
לפתע הגיח כ-ל הסגל של הקורס. כולל הקצינה, כולל הסגנים וכולל המדריכים. זה לא היה סימן טוב. תמיד כשכל הסגל מופיע- זה אומר שהדבר אכן אמור לצאת לפועל. נלחצנו, אני לא אשקר.
הקצינה החלה להקריא נהלים לנסיעה באוטובוס, נהלים להתנהגות בתירגול שכזה ועוד. אמרה שאין לה יותר מדי פרטים על התירגול מכיוון שהודיעו לה עליו בהתראה קצרה מאוד. לבסוף אף הרחיקה לכת ואמרה שיש אופציה שנסגור שם שבת, שכן הם כבר לא בטוחים מתי התרגול ייגמר. בואו נאמר רק שבאותו רגע היינו בשפל המדרגה מבחינת מצב רוח.
שניה אחר כך הסגל הודיע בחינניות ובצחקוקים משונים שעתה עלינו לרדת לפק"לים. זהו. עכשיו כבר ידענו לבטוח- הבית קרוב. ואכן כך היה הדבר.
-"קורס!"
(אנחנו עונים תוך כדי צעקות ושכיבות שמיכה) -"קורס!"
-"גלבוע!"
(אנחנו עונים תוך כדי צעקות ושכיבות שמיכה) -"גלבוע!"
-"אתם!"
(אנחנו) -"אתם!"
-"יוצאים!"
(אנחנו) -"יוצאים!"
-"היום!"
(אנחנו) -"היום!"
-"חמשוש!!!!!!!"
(אנחנו)- "אעהאעהעאהעעאהעעעההההאאא!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!"
צרחות ובכי שלא מהעולם הזה. שתבינו רק לאיזה מתח הם הביאו אותנו, אנשים בכו שם. כאילו לא ראינו בית שנה.
זו אכן הייתה ההפתעה הכי טובה שהם יכלו לעשות לנו. אז אחרי שקפצנו חצי שעה, בכינו חצי שעה וצרחנו את הגרונות שלנו החוצה גם לחצי שעה- נסענו הבייתה, בעודינו חורשים את רשימת השמות בפלאפונים בצעקות של "אמא אני בדרך הבייתה!!!"
ממש כאילו היינו אחרי מסע כומתה. בהחלט היה מצחיק.
אז עכשיו אני בבית, שמחה ומרוצה מהמצב הנוכחי. קצת קר, אבל קניתי סקצ'בוק, והיא מחממת אותי ברגעים אלה ממש. הנה, תראו בעצמכם:
לא יצא משהו, לדעתי. אבל אני אתקדם לאט לאט. הגיע הזמן לחזור לצייר אחרי יותר מחצי שנה הפסקה.
כל הקורס שלנו חולה. אין שיעור שמועבר ללא הפסקות. הסגל חולה, אנחנו חולים. כל הכיתה משתעלת כמו טרקטור ביום סגרירי.
משעשעת אותי העובדה שהדבקנו את הסגל. לאדעת למה. אני ילדותית (=
עוד דבר משותף לכל הקורס- הדבר היחיד שמדברים עליו בקורס הוא סקס. אם חשבתי שזה היה הזוי בטירונות- אז פה העוצמה של זה מוכפלת פי כמה וכמה. דוגמא:
ש"ש (שעת שינון) שנועדה לעזור לנו לקלוט את החומר לפני איזה מבחן. המדריכים החליטו לתת לנו לעשות את זה בעצמנו. במשך שעה וחצי ישבנו ודיברנו על זיונים, פור פליי, כמות פרטנרים פר קורסיסטית וכו'. הצבא הזה דופק לאנשים ת'שכל. וחודש וחצי זה יותר מדי לתקופת יובש.
אני מניחה שזה היה פוסט פיצוי על שבוע שעבר. לא הרגשתי טוב, לא היה לי זמן וסלחתם לי. אז מאוחר מדי לבקש משהו בנוסף (=
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
