לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Under my sea


.This blog is not recommended for small children or big whiny-ass babies

Avatarכינוי: 

בת: 37

תמונה



מצב רוח כרגע:



מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: ן¿½ן¿½. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .


האם באמת הפכתי לבנאדם משעמם? אדיש? אני לא כותבת יותר, אני לא מציירת, אני לא עושה שום דבר יצירתי מדי עם עצמי.

למעשה, קשה לי לחשוב מתי הייתה הפעם האחרונה שעשיתי מרצון אמיתי את הדברים הנ"ל.

לא ישנתי הרבה בלילה ועתה אני נורא עייפה וכואבת. הבוקר שלי התחיל עם הליכה (כלומר נסיעה) מייגעת לחלוטין לבין הספר. החום בלתי נסבל, ואני, כילדת חורף מוצהרת, סבלתי כל כך עד שכבר הייתי מוכנה לחזור הבייתה ולהשאר שם.

הציורים שלי ניצלו. הקטיושה אמנם פגעה במקום, אבל לא בעבודות הגמר שלי באמנות. אני נורא שמחה, למרות שקצת נלחצתי כשהמורה לא מצאה אותם בהתחלה.

בזמן שזו האחרונה חיפשה, בהו בי לפחות 80 עיניים של תלמידי כיתות ז' החדשים. כל כך קטנים, תמימים, מתעניינים ולא מבינים. אחד מהם אף ניגש אליי והתחנן על נפשו לצלם את הקעקוע שלי בפלאפון החדש שלו בצווחות "איזה קעקוע יפה! אפשר לצלם אותו?! בבקשה בבקשה!!!" אוקיי. זה מחזיר אותי למתי שאני הייתי כזו. פחדתי להגיע לבית הספר, המעבר מהיסודי לתיכון נראה לי תמיד חד מדי. הרגלים חדשים שהייתי צריכה לנסח לעצמי לנהוג על פיהם. גיל 18 הוא גיל מוזר. השקפת העולם הולכת ומשתנה. פתאום הכל נראה אחרת. דברים שנראו טבעיים לחלוטין לפני 6 שנים, נראים לי מיותרים לחלוטין היום. האם הפיטר פן שבי החליט שהוא מתבגר?


חדר הכושר היום היה נוראי. היום בכלל היה נוראי מבחינת טמפרטורה. הייתי אדומה כמו עגבניה בשלה, מה גם שממש קרעתי לעצמי ת'תחת באימון היום. בחיי שאני לא בכושר.


ה"חופש" שלי הולך ומתקצר ועדיין לא יישמתי שום מטרה ששמתי לעצמי בתחילתו. הייתי נורא נלהבת לבצע את כל רשימת ה"לעשות" שבניתי לעצמי, ועכשיו היא נראית נורא רחוקה ממני (כמובן שההורים לא יורדים לי מהגב עם הרשימה הזו) ומיותרת.

לא בא לי. לא רוצה לסדר את כל חפציי מבית הספר. לא רוצה לזרוק דברים מיותרים מהחדר. לרזות. לעשות עוד קעקוע. קניות, יציאות מהעיר, נסיעות עם חברים. לא רוצה שום דבר מהם.


עוד חודש וחצי אני מתגייסת. כל כך קרוב. מסגרת שיהיה לי כל כך קשה בה. המשמעת, המרחק, האוכל, הכל. איך אסתדר? כמו כולם כנראה. אתלונן, אספוג את זה וזה ייגמר.


אתמול נפרדנו. זה היה לא נעים, אבל זה גם לא נגמר מכוער. אני מקווה שנשמור על קשר. הוא בנאדם טוב ומהנה, אבל כל המצב לאחרונה הביא אותנו לדעיכה של ממש. אם זו המלחמה, אם זה הטיול לחו"ל... זה לא משנה. הכל דעך, וחבל. היה טוב.

בכל מקרה, מנסים להמשיך הלאה.

מכל בחינה שהיא.

נכתב על ידי , 10/9/2006 18:58   בקטגוריות הו  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Julius Caesar ב-12/9/2006 00:36
 



ילדים קטנים זה עם רשע.


היום עולגה החליטה שבא לה לסחוב אותי ליומולדת של אחותה הקטנה. בהתחלה התנגדתי, ואז הבנתי שזה עדיף על ללמוד לספרות (מרה הייתה טעותי). אז הלכתי.

הגענו לכיתה מלאה ילדים בני 8-9 רועשים ומציקים. המורה הציגה אותי ואת עולגה- "זו אחותה של מאיה וזו... אה... חברה שלה?" (במבט שואל) עניתי שכן ושאר היום הרגשתי כנספח מיותר.

נתנו להם הפתעות- ילדים קטנים הם עם חמדן- בכל יומולדת נהוג שנער/ת היומולדת יחלקו הפתעות. הם כמובן התחילו להתבכיין למה ההוא קיבל מתנה כחולה וההיא אדומה וזיינו הרבה ת'שכל. הרבה צעקות וצווחות.

פתאום הכל השתתק. משל החלה צפירה. אז קלטתי את המורה שלהם עומדת עם יד מורמת למעלה (כמצדיעה לחיל הנאצי)- הקופים הקטנים עשו כמוה והשתתקו מיד. מי ידע שסימנים מוסכמים מראש עובדים עליהם.

התחלנו לשחק איתם במשחק "החבילה" (וואו כמה שהמשמעות של השם הזה פתאום נשמעת לי מאוד לא תמימה(=...)- הפרזיטים הקטנים הציקו אחד לשני, רבו על פיסת העיתון המסכנה (ואפילו רבו על מי יזרוק אותה לפח) וצעקו הרבה אחד על השני. הזוכה קיבלה משקפת ונראתה כמעט מאוכזבת- זה לא נצץ או הבהב בצבעי ורוד. או, קראפ! האכזבה!

אח"כ נשלחתי לשטוף את הסכין כדי להאכיל את הפיות הרעבים והריריים בעוגת שוקולד. בדרך לשרותים כמעט נדקרתי מחרב צעצוע של ילדים שנלחמו זה בזה ואח"כ נשאלתי לגבי אמהותי לילד בשם טוני. לא ידעתי שאני נראית מספיק זקנה כדי לדמותי לאם של ילד בכיתה ג'. אני מרגישה נורא "צעירה ורעננה". כנראה שזה רק ברוחי.

אחרי שחילקתי עוגה, החלטתי לגרד את הקצוות של התבנית כדי להוציא משם שוקולד. לכשנשאלתי ע"י עולגה "מה את עושה?" עניתי בנונשלנטיות שאני מגרבצת את העוגה. כן, לא טעיתם- מגרבצת. אמנם התכוונתי להגיד "מגרדת", אבל אתם יודעים איך זה להיות זקנה ובלה כמוני- אתם הופכים להיות סניליים ואפילו שוכחים מה התכונתם לומר.

לאחר היומולדת אספתי את חפציי (לא לפני שילד מכיתתה של אחותה של עולגה ניגש אליי, טען שאני מפחידה אותו ו"אמא! כמה עגילים יש לך?!?!?!?") וברחתי משם כל עוד נפשי בי. אבל הו לא! הפרזיטים לא הניחו! הם רצו עוד עוגה! ועוד עוגה! ועוד עוגה! יא אוקראינים קטנים! איפה נגמרת הקיבה שלכם? בור ללא תחתית.

בדרך החוצה מבית הספר כמעט נרמסנו ע"י ילדים נוספים שרצו עוגה (הרי מה זה משנה למי יש יומולדת? תביאי עוגה כלבה! בשביל מה את פה אם לא להאכיל אותי??) אבל הצלחנו להמלט בעוד רוחנו בנו.

עולגה, יו אוו מי וואן.

נכתב על ידי , 14/6/2006 14:01   בקטגוריות הו, הזיקנה. הו, הגב.  
13 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ליטליקSD ב-15/6/2006 11:16
 



22,767
הבלוג משוייך לקטגוריות: משוגעים , האופטימיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לJulius Caesar אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Julius Caesar ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2026 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)