תמיד קראתי לעיר הזו "חור נידח בצפון". הרי זה באמת חור נידח בצפון, העיר הזו היא אטרקציה לאנשים בני 60 ומעלה.
ופתאום זה? כל כך קרוב. כל כך מפחיד. כל כך רועש.
הייתי אצל אנה כשזה קרה. נסענו לקחת דיוידי וישבנו אצלה בסלון לצפות בו.
תחילה היו בומים קטנים כאלה. חשבנו לעצמנו "אה, עוד ערבי מתחתן" (שכן הפיצוצים נשמעו כמו הזיקוקים שהערבים בכפרים ליד תמיד מפעילים בחתונות) ואז התחילו הפצצות הגדולות.
בום.
בום.
בום!
אחד אחרי השני. כל כך קרוב. כל כך חזק! הפצצה האחרונה הורגשה כאילו זה עתה ממש נחתה בחצר האחורית של אנה. הקירות רעדו. הטלויזיה רעדה. התמונות כמעט נפלו מהקירות.
לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. דמעות של פחד. הייתכן שזה כל כך קרוב?
הרי מג'ד אל-כרום זה פה, ממש מעבר לכביש, הם תמיד באים אלינו למכור ירקות ולקנות באייץ' אנד או ועכשיו מפציצים אותם?! מפציצים ערבים אחרים? זה נשמע קצת הזוי.
אח"כ הגיעו כל הסירנות. בין אם משטרתיות ובין אם כאלה של מגן דוד אדום. "תכנסו מיד למקלטים!" רעש, מהומה, בחורה צועקת על אבא שלה שלל קללות שכן זה מסרב להכנס למקלט.
ואני? נכנסתי למקלט. הייתי בו אולי 10 דקות. אני לא מסוגלת יותר. הקירות האלו סוגרים עליי. אני קלסטרופובית, לא אוהבת להמצא במקומות כאלה. אפילו כשנתקעתי במעלית עם ההורים שלי בשנה שעברה- התחלתי לבכות. אני לא יכולה ככה.
הייתי חייבת להגיע הבייתה. רצתי לאוטו ומיד נסעתי הבייתה.
כל כך שמחתי לראות שאמא חזרה (אבא לא נסע לעבודה, הוא עובד בנהריה ולכן המפעל סגור) שכן בדרכה לעבודה וממנה היא צריכה לעבור את כביש עכו-צפת. בדיוק איפה שנפלו הקטיושות.
טילים חדשים שמעולם לא ניסו נורו לעבר כרמיאל. טילים רחוקי טווח. זה אומר שהם יגיעו לפה?
אחי בחיפה, גם על חיפה הם מאיימים. אבל הוא החליט לחזור הבייתה. אני לא יודעת איפה אני מעדיפה שהוא יהיה- בחיפה תחת איום, או על אותו כביש עכו-צפת הארור בדרך הבייתה. רק שיחזור כבר.
לא חשבתי שזה יהיה כל כך קרוב אלינו. וכפי שאנה טענה היום- נורא אירוני שהיה תרגיל צבאי בכרמיאל במהלכו כרמיאל "נכבשת". מה אם זה יקרה באמת?
אני מפחדת. רק סיימתי ללמוד אתמול. רציתי לצאת לחופשה הזו בראש נקי, ציון טוב והרבה שלווה. אני מבינה שזה לא יקרה בקרוב.
ומה יהיה עם הפסטיבל? איך עדי אלדר מתכנן לקיים פסטיבל ריקודים ב18 לחודש? כנראה שזה יידחה או יתבטל. לא נראה לי הגיוני להמשיך עימו במצב הזה.
עדיין מנסה להרגע. אמא מנסה לתקוע לי תרופות הרגעה צמחיות ואבא יושב וצופה בחדשות בניסיון להעביר את כל המצב הזה בהומור- "את חושבת שהמוצרים בחנות הזו (תמונת מצב מחנות פגועה בצפת) יהיו זולים יותר עכשיו?" אני: "לא יודעת לגבי המוצרים, אבל הנדל"ן בטוח יהיה זול יותר."
הומור? מנסה. פחד? מנסה להתגבר עליו. לא יודעת באמת מה להרגיש. אני רוצה את החופש שלי. אני לא רוצה להתגייס לצבא במצב בטחוני שכזה. זה מפחיד אותי. הדור שלי הוא הבא לשרת. בין אם קרבי או ג'ובניק, מי יודע במי הם יפגעו?
יותר מדי מחשבות מתרוצצות לי בראש בעת ובעונה אחת.
מיכאל בצריפין, תודה לאל. הוא בדרום. מחר חוזר הבייתה. רק שיחזור כבר בשלום. לא מסוגלת לחשוב על כך שהבסיס הקודם שלו היה כל כך קרוב לשם. "חצי שעה מהעיר, קצת אחרי נהריה", היה תמיד אומר ומתבדח על כך שהוא צריך לנסוע לשם במשך שעתיים בדרכים עקיפות. אני כל כך מודה לו על ההחלטה לצאת לקורס קצינים הזה. רחוק משם. דווקא היום.
מתי זה יגמר? איך זה יגמר? העיקר שיגמר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
