הנה הגיע לו השלב שכל כך לא רציתי שיגיע. אני שבוזה.
הגעתי לקורס מר"מ בבסמ"ח (בית הספר למקצועות המחשב בשלישות הראשית ברמת גן) ביום ראשון. השעות מטורפות, האווירה משעממת, האכסניה גרועה, הכל אפור, חסר צבע ומת לחלוטין, האוכל גרוע והמקצוע עצמו לא קשור אליי בכלל.
שביזות.
פתאום אני יושבת וחושבת על כמה שאני מרגישה לבד בזמן האחרון, כל הזמן חיה בסרטים לגבי אדם כזה או אחר... כל כך נחמד לחזור הבייתה כשמישהו מחכה לך, אבל אפחד לא מחכה לי. הכי לבד בעולם.
אני יודעת שהפוסטים הקודמים היו אופטימיים יותר, משעשעים יותר ואולי אף טובים יותר. זה מה יש. אני לא נהנית מהקורס ואני לבד. זה מעייף, מדכא ולא טוב לאפחד. אבל זה חובה ואני אעבור את זה, בין אם אני רוצה או לא.
כנראה שאני סוגרת שבת בסופ"ש הקרוב, עוד זמן לשבת ולדכא את עצמי במחשבות טיפשיות. מה לי ולשמירות צבאיות?
כל כך לא רוצה לסגור... רוצה לצאת להופעה של מוש בן ארי... רוצה להשאר בבית... לא רוצה לחזור ביום ראשון.
הסופ"ש הזה פשוט גרוע. מכל בחינה שהיא.
בנוסף להכל, אני צרודה. אני נשמעת כמו גבר ואמא שלי מוצאת את זה נורא משעשע לחקות אותי. חה חה אמא.
בהחלט שבועיים לא נעימים הולכים להיות לי. מי יודע מה יהיה הקש שישבור את גב הגמל הזה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
