אין יותר מידי מה לכתוב על הטיול המייסר והמייגע שהיה לי היום. אחרי הטיול הראשון שלנו במסגרת שיעורי אמנות הייתי צריכה ללמוד לקח. אבל לא למדתי. וסבלתי, הו, כמה שסבלתי.
יצאנו לדרך אחרי כשעה של איחור. כי שום דבר לא היה מאורגן. כי לקח לכל מורה חצי שעה לספור 39 תלמידים (והיו 3 מורות, רגע- אז זה איחור של שעה וחצי, לא?(=...).
הגענו. היה חם, הייתה תערוכה של אמנות מודרנית של מנשה קדישמן שנראתה ככה: כבשים. 4 כבשים. 5 כבשים. עדר של כבשים. כבשה אחת גדולה. עוד כמה כבשים. כבשים בצבעים חמים. כבשים בצבעים קרים. כבשים בצבעים קרים וחמים. פסלים של כבשים. כבשים. כבשים. כבשים. לבנאדם יש אובססיה לכבשים, אפשר לחשוב הוא גר בערב הסעודית.
בכל מקרה, אמנות מודרנית זה חרא טהור. גולמי. מי אמר שככל שהציור מופשט יותר כך הוא יהיה יפה יותר? חוץ מזה, יש מופשט ויש מופשט. ויש את מנשה קדישמן, שאילולא ידעתי בוודאות שהוא גבר בגיל 70+- הייתי עלולה להטעותו לילדה קטנה ונכה בגן ילדים, שניה לאחר שהגננת שיכנעה אותה לצייר. בנוסף, המדריכה הייתה משעממת מספיק בשביל שאדמיין אותה מספר לא מבוטל של פעמים בתור כבשה כחלחלה.
אח"כ עברנו למשהו קצת טוב יותר- פיקאסו, גוגן, סזאן, מונה, ואן גוך ועוד. מי ידע שיש לנו מקוריים שלהם בארץ? בכל אופן, עברנו לתערוכה של האימפרסיוניסטים. לכאשר נשאלנו מי היו האימפרסיוניטים ואיך יצרו, ענתה אחת הפקצות הקטינות יותר: "נו, זה לא זה עם החיתוך היפני?" לא, מטומטמת. זה הדפס יפני. ובין אימפרסיוניזם והדפס יפני אין שום קשר. לכי תבזבזי אוויר למישהו אחר. פוסטמה.
לקראת סוף ההסבר, עם כאב ראש הולך וגובר, אני, טלי ולינה החלטנו לברוח- למרבה שימחתנו גילינו תערוכות שלמות מרהיבות ביופיין שלא בדיוק תיכננו לקחת אותנו אליהן. אז נעלמנו למדריכה במסתוריות והלכנו להשכיל קצת ברחבי המוזיאון. זה החלק היחיד שאהבתי בסיור הזה (=
בדרך חזרה קטינה שישבה מאחוריי דיברה ללא הרף בפלאפון. במשך כל השעתיים וחצי שנסענו מת"א לכרמיאל. מקווה שלפחות ניצלה לה המוח היטב. אבל רגע, יש לה אחד כזה?
אה, וכמסתבר (הייתי עסוקה מידי במוסיקה שלי מכדי להקשיב למתחולל בסוף האוטובוס) במהלך הנסיעה הבייתה נשמעה צרחה שהידהדה ברחבי האוטובוס: "ברוניה! תעצרי את האוטובוס! למורן יוצא קקי מהתחת!" תודה על המידע. אני בטוחה שגם הקקי של מורן הודה לך עליו. טיפשה.
לסיכום, למזלי היה זה הסיור האמנותי האחרון לשהותי בבית הספר, אין עוד כאבי ראש לסבול. מחר כנס תקשורת. וכמו פולינה- גמאני תוהה כמה הערות גזעניות אצליח לספור במהלך הסרט "גן עדן עכשיו".
כואב לי הראש. בלאט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
