בחיוך ובמציאה מתמדת :)
מצאו פנאי להיות ידידותיים- זוהי הדרך אל האושר. מצאו פנאי לחלום- בכך אתם רותמים את עגלתכם לכוכב. מצאו פנאי לאהוב ולהיות נאהבים- זוהי הזכות השמורה לאלים. מצאו פנאי לצחוק- זוהי המוסיקה של הנשמה...
|
| 2/2008
 שעור באזרחות טובה
באחד הימים בתחילת האוני', כשהגעתי לאמצעו של ויכוח פוליטי סוער, לא ידעתי בדיוק מה נלמד. היה ברור שזה סוג של מתמטיקה, אבל לא היה ברור איזו.
הכיתה לאט לאט התמלאה, ובאו עוד ועוד אנשים, כאלה שלומדים איתי וכאלה שלומדים מקצועות חופפים.
פתאום הגיח לכיתה בייניש צעיר, נראה לחלוטין כאלו הוא חיפש את הכיתה בנרות ואין לו כח לעשות כלום חוץ מלשבת ולהקשיב למרצה.
כשהוא תפס מקום ליד הלוח, הסתבר שהוא הוא המרצה..:)
הבחור הזה כנראה תואר שני (מתי הוא הספיק? הוא נראה לי יותר צעיר מאנשים שלומדים איתי) והוא מלמד אותנו:)
משום מה, ק' החליטה שהבנאדם פספס את ייעודו בחיים- לשבת בבית מדרש וללמוד תורה כל היום ולפרנס בערבים בית עם שלושה ילדים לפחות.... :)
הוא משלב בשעורים כל מיני ביטויים חמודים שכאלה, שמראים על דוסיות יתרה. [לדוגמא- מישהו נתן רעיון לפתרון אז הוא אמר לו שימשיך את הרעיון- או במילים שלו: "ברוך אומר ועושה"]
אבל מה שהכי אפשר ללמוד מהבנאדם זה הענווה שבו.
כשמישהו שאל אותו איפה עדיף ללמוד, אצלו או אצל המתרגל השני, הוא טען שברור שאצל המתרגל השני, כי הוא יודע יותר את החומר.
שבוע שעבר, שאל אותו אחד הסטודנטים מה ההגדרה שלו לביטוי מסויים.
הבחור סגנן זאת כך: "מה ההגדרה שלך?" והצביע על הלוח.
"מה ההגדרה שלי? אני- בן אדם." אמר וחייך.
כך, פשוט, בן אדם. לא "המתרגל שלכם", לא "סטודנט", לא השם שלו.
בן אדם, כמו כולנו.
חשבתי על זה, שהרבה פעמים אנחנו מדביקים לעצמנו תארים לא לנו. אפילו אם הם נכונים.
אז מה אם אנחנו סטודנטים, חיילים, בני ובנות שירות? זו ההגדרה שלנו?
ואולי בכך טמון הכל- אם רק נזכור כל הזמן שאנחנו בני אדם.
[אתם יודעים, כאלה שמסוגלים לטעות,ובגלל שאנחנו בני אדם, לא יקרה לנו כלום אם נבקש סליחה...]
רק אור!
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
