אמ...

כן. נכון. אני נוטשת.

כן, אני עצלנית חסרת תקנה.

אבל אני לא יכולה להיפרד מבלוגי.

בסופו של דבר אני הרי מעדכנת, לא?

אז אני אתחיל.

החופש הזה טס לו במהירות, והנה לא הספקתי לומר "ולדימיר טרטקובסקי" וזהו כמעט נגמר.

השנה שוב מצאתי את עצמי באוניברסיטה. מיקרוביולוגיה והנדסה גנטית.

היה מענין בטירוף P:

מעבדות, מבחנות, פיפטורים, אנזימים, אי קולי, פלסמידים.

יאמי. יאמי.

גם האנשים היו אחלה. לא סתם חנג'ים אסטמטיים שמסמיקים כל פעם שהמרצה מדבר על זרעונים וביציות.

היה פנאן...

ואז הגיע מעבר הדירה.

~נגינת אורגן דרמטית ומאיימת~

זה לא היה פנאן.

קרטונים, תיקים, אריזות, אמא עצבנית. טפו.

אבל התגברתי. ועכשיו אני מסטולה כרגיל.

יש לי מרפסת שמש. אהא.

ויש לי גם שכן חמוד. אהא.

ויש לנו ספה אדומה מעור. שגורמת לי לחשוב על מעשים לא נאותים. אהא אהא.

כך שאני בסדר גמור.

וואו. כיתה י' שנה הבאה. אמי היקרה מתקשה להשלים עם זה.

טוב, היא לא היחידה.

זה לא כל כך מתעכל.

אבל יש לי מן תחושה פנימית אופטימית שכזאת. שיהיה טוב.

הרבה אנשים עוזבים. ובחיי שכואב לי להיפרד מכל כך הרבה. אבל אני נחושה בדעתי שיהיה טוב, כי

אם אני לא אשכנע את עצמי  שכך יהיה,

טוב לא יהיה.

(תורת הקוונטים, חבריי היקירים. או שפילוסופיה בגרוש. אני לא סגורה על עצמי.)

טוב, זה הכל לבינתיים. שמחה שהקדשתם מזמנכם הפנוי לקריאת הפוסט המתומצת והאוורירי הזה,

אוהבת אותכם הרבה, וואפל.

נ.ב: חברתי היקרה ליזוש, פתחה בלוג !

בניגוד אלי היא מפרסמת תמונות ;)

כך שאני ממליצה לכם בחום להיכנס לבלוגה:

(ולגלות עוד על מסיבת הפיג'מות הקרועה שלנו :P)

 http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=573838&year=2008&month=7

הו, כמעט שכחתי.

אביב משולם, אם יש איזשהו סיכוי בעולם שתיכנס לבלוגי. רק שתדע שאני אוהבת אותך. ואני נורא אשמח אם אי פעם תחשוב אולי לעשות לי כבשה. או ילד.

וכוכב נולד קטן עליך. כך שאל תתבאס