שלום לכם קוראי היקרים. זמן רב עבר מהעידכון האחרון שלי.

בזמן הזה הספקתי לבקר באוסטריה, לחזור לארץ, לצאת לטיול שנתי, לתחרות ניווט ולהתמרמר מהחיים בדרך.

ברשותכם אני אתחיל בחלק היותר מענין: הסקי.

יום שבת מאושר אחד בשלהי חודש מרץ, אני, אבי ואמי נחתנו ברכות בשדה התעופה הגרמני.

לא ביזבזנו את זמנינו היקר ומיד שכרנו רכב, התישבנו בתוכו וחיכינו שהוא יסע לבד.

סתם. ידענו מראש שאנחנו לא ננחת ביפן, כך שאבי לא פיתח לעצמו תקוות שווא והחליט להתניע.

א....ז, נסענו, נסענו, נסענו, ופוף! הגענו לעירה מקסימה ויפה (שכל פעם שאני נזכרת בה לבי נמס לו, כפתית שלג על עור חשוף ) 

בשם הקליט להפליא-נוישטיפט. 

המזג אוויר היה נפלא, השמש זרחה לה במרומי הרקיע, הציפורים המקומיות צייצו להן בחדווה ולכל מקום שאליו הפנתי את מבטי הצלחתי להבחין בחתיך ארי.

לא התמעמנו זמן רב, שכרנו במהירות צימר נחמד, ונסענו לשכור גם ציוד.  מספר דקות לאחר שהגענו לחנות, הבחנתי באובייקט מענין העונה לשם קליימנס.

אוח... קליימנס... ~חיוך מתמוגג והבעה חולמנית~

הוא היה מעט גבוה ממני, היה לו שיער ארוך וברונטי ועיניים בצבע כחול עמוק...

הוא לבש סווטשרט מגניב והג'ינס שלו היה מתחת לתחת...

היה לו בוקסר עם גיטרות....

הוא בטח היה סנואובורדיסט...

והוא גם היה מאד מנומס...

הוא חייך אלי כשפגשתי אותו אח"כ ברחוב... (יש לי מן קטע כזה, שאני כולי מחייכת ואומרת שלום לאנשים והם פשוט לא עונים לי, אנה יכולה להעיד על כך. כך שאני דיי מתלהבת כשעונים לי וכשמחייכים לי בחזרה).

גם ראיתי אותו מחזיק תינוק...

הוא יכל היה להיות אבא נהדר....

~קול חריקה צורם~

טוב, נראה לי שנסחפתי מעט. אני חייבת לשמור על קור רוח ואני גם חייבת עוד משהו, אבל אני פשוט לא אגיד מה, כי זה גס.

הימים שלאחר מכן היו הרבה יותר קרים. הטמפרטורת הגיעו אף ל- 7 מעלות מתחת לאפס בעירה ו-11 מתחת לאפס על ההר.

ירד המון שלג. זה אמנם הפריע מעט לקומקומים שכמונו (קומקום זהו כינוי רוסי לגולש לא מנוסה), אך הנוף היה כל כך יפה...

אני לא זוכרת את החורף של קזחסטאן, עליתי לארץ בגיל שלוש, כך ששמחתי לראות שלג ולחוש בקור אמיתי.

שבוע ימים גלשנו להנאתינו. אט אט השתפרתי וביום האחרון כבר גלשתי במסלולים אדומים (דרגת קושי שניה). אני עדין

קומקום, אבל עכשיו אני קומקום שמסוגל לרדת בזכות עצמו, על שני מגלשי סקי, ללא עצמות שבורות וללא התקפי חרדה , ממדרון דיי תלול.

כך שהרשו לי  להיות גאה בעצמי.

לאחר שבוע מקסים ומרגיע בנוישטיפט נסענו אל החברים של ההורים שלי שגרים להם בגרמניה. אצלם שהינו יומיים ולאחר מכן חזרנו לארץ.

גשר שמצא חן בעיני.

(הערה: כל התמונות צולמו בפלאפון)



צולם מהרכבל.



הנוף היפה בעיר אינסברוק.

אני חייבת להודות שהייתי שמחה להישאר שם עוד קצת. התגעגעתי לחברים, אבל לא לשגרת הלימודים המעיקה.

הימים הראשונים של הלימודים היו בשבילי גהנום. בוריס, המורה למתמטיקה חזר בו והחליט שאני חייבת לעשות את המבחן שנערך בהעידרי.

לא רק זאת, הוא גם דאג לכתוב לי מועד ד', בעל רמת קושי ד'.

יומיים שלמים לא הצלחתי להוציא את הראש שלי מדאגות. אני במלוא המובן חרשתי.

אני חושבת שהגעתי אז למצב חולני חסר פרופורציות.

91 קיבלתי. הציון מרצה אותי. אך האם הוא היה שווה את כל העצבים שלי?

זה רק מבחן בדרך לשאלון חמש, יש עוד שניי שאלונים, אף יותר קשים, איך אני לא אאבד את הראש עד אז?

אם רק מישהו היה עוזר למצוא את הגבול, כי אני מרגישה שאני אוכל להיסחף ברדיפה אחר אותו 100.

אני לא חושבת שאני היחידה בכיתה שלנו שמרגישה ככה. חלק מאיתנו פשוט כל כך התמכרו למספר העגול הזה, עד שהיו מוכנים להקריב

חייהם למען ההישג. ואני מפחדת שאני נמצאת במצב הזה.

צריך להיכנס לפרופורציות, מהר. לפני שגל הבגרויות יגיע.

טוב, דיי למלנכוליה.

הקבוצה שלנו, ט' בנות הכפר הירוק, זכתה במקום ראשון בניווט אתגרי בארץ!

קולילילולילו!!!

רימון התותחית לקחה מקום ראשון, אישי, בארץ!

אני הגעתי מקום 11, לא מרשים במיוחד, אבל בשבילי דיי טוב, העיקר שנהנתי:)

עוד מעט חופש פסח, אבל קודם שלושה ימי תגבור במתמטיקה :(

אין לי כבר כוח לכלום. סחטו ממני את כל המיצים.

כבר אין לי כוח לצאת מהבית.

טוב, מקווה שהענין השתפר כשהחופש יגיע.

עד כאן קוראים  יקרים, מוזמינים להגיב.

מודה על הקדשת הזמן 3>

ד"א, שלוש שנים לבלוג.