ובכן, כפי שאתם רואים, קיימת תלות בין תחרויות הניווט לעידכונים שלי.

מה לעשות, אין לי מצב רוח לחפור על הלימודים, אז החלטתי לגוון מעט, ולחפור על ניווט.

....

היום, בניגוד לפעמים הקודמות, עזבה את בית סיפרנו חמולה גדולה מהרגיל.

נקודת היעד הייתה "דרך בורמה" [צל"ש להוגה השם המקסים הזה]. "דרך בורמה" הזאת, הייתה

מן שמורת טבע מיוערת, מקוצקצת, מבוצבצת והרשו לי לומר שגם מעט מקרצצת. 

אך למרות הכל היא הייתה יפה למדי, פרחים רבים כיסו את שטחה, כך שכל רגשי התיעוב שלי התפוגגו במהרה.

[יש לי סוג של חולשה לצמחים, במיוחד לפרחים, אנה תוכל להעיד על כך ;)]

ובחזרה לניווט, אני וליזה, חברתי הטובה, היינו אמורות לזנק ראשונות ובהפרשים קטנים אחת מהשניה.

אלו היו חדשות טובות עבורינו כי:

א. היינו יכולות לגבות אחת את השניה במקרה שאחת מאיתנו תסתבך.

ב. היינו רחוקות משעת הגג המקוללת.

וכך זינקנו.

את חמשת התחנות הראשונות מצאתי בקלילות, כך גם שלושת הפאקצות שעקבו אחרי.

ניחא.

אבל אז, לפי חוקי המתמטיקה, הייתי צריכה למצוא את תחנה 6 .

זמן רב לא יכולתי למצוא את התחנה המז***ת הזאת!

רצתי ימינה, רצתי שמאלה, הכל נראה  לי אותו הדבר :,(

והנה, הביטחון הנעים שהתחלתי לצבור חלף לו עם הרוח.

לבסוף נתקלתי ב"אחד משלנו", יבגני בשבילכם. הוא הורה לי בידיוק את מקומי על המפה ומשם כבר הסתדרתי.

תודה לך יבגני, אני עדין לא מחבבת אותך, עקב האובססיה שלך למושב האמצעי בשורה האחורית של האוטובוס, אבל היית לי לעזרה.

בדרך לתחנה השביעית, פגשתי באמת אחד משלנו, איתן בשבילכם, יחדיו מצאנו את התחנה ומשם כל אחד המשיך לדרכו.

כאשר הגעתי לתחנה השמינית שמתי לב כי על כרטיסי חסר הניקוב השביעי. אני, בגלל שאני מפגרת שחושבת מהאיבר הלא נכון, נאלצתי לחזור

לתחנה השביעית.

באותו הזמן, כוחי אזל לו, רצתי מעט, אך מיד חשתי מיד בעיפות. 

מצער אותי שלא הייתה לי מספיק מוטיבציה להמשיך לרוץ דרך הכאב. 

אני לא יכולה לומר שהכושר שלי בזבל, ואני גם לא יכולה לומר שאני לא מסוגלת לסבול, אבל אני כן יכולה לומר שבאותו הרגע, בשטח, כוח רצון כמעט ולא היה לי.

 איכשהו הגעתי לקו הסיום, אתם יודעים, הוא לא היה רחוק במיוחד....

בעיקרון, נהנתי, זאת היתה התחרות הראשונה בה רצתי לבד ודווקא אהבתי את ההרגשה.

בת הזוג שלי, אנה, לא עיקבה אותי ולא היתה לי למטרד. פשוט לרוץ לבד הייתה חוויה שונה. מאתגרת, אבל מרעננת.

בא לי חופש, בא לי כמה ימים להיות קצת לבד. עד כמה שאני אוהבת חברה, אני גם אוהבת להיות לבד.

החיים שלי מובילים אותי לכלום. אם לרגע או ליום אני חושבת שהם כן מובילים,

 ושיש לי למה לצפות, עם הזמן התחושה הזאת עוברת.

בגלל זה אני צריכה פסק זמן. להיכנס לפרופורציות, לפני שאני ארצה להוריד את עצמי באסלה.

הלחי הימינית של הפרצוף שלי עטתה צבע ירוק צהבהב. המראה מלבב.

סה"כ נפלתי כשרכבתי על רולר, עוד יצאתי מכל העניין הזה טוב...

אז אני לא מלוננת במיוחד, טוב לפעמים, כשזה באמת כואב.

ופה אני אסיים,

אוי רגע, אני חייבת לפרגן לכל הקבוצה שלנו ובמיוחד לבנות, שרצו היום לבד. חלקן אפילו זכו במדליה :)

אוהבת אתכם הרבה קוראים יקרים שלי.

צפו לעידכון ב-17.3