היום, לרגל הרצון העז שלי להפסיד יום לימודים, יצאתי יחד עם נבחרת בית הספר לנווט.

כמובן, שאני די נהנת מכל העסק הזה ולא רק משתמשת בו כתירוץ מוצדק להפסיד שיעורים,

 אבל

אני פשוט מנסה לבסס את מעמדי כאדם בעל חיים. ואדם בעל חיים בכיתה ט' אמור לקפוץ משמחה במידה ונגלתה לעיניו

אפשרות להבריז.

טוב, ת'אמת לא נראה לי שזה יעבוד בישבלי. אז אני פשוט אתמקד בכתיבה שלי, על מנת שהפוסט יהיה נעים לקריאה.

ובחזרה להתרחשויות:

היום אוטובוס גדוש בתלמידי הכפר הירוק עזב את שטחי בית הספר במטרה להשתתף בתחרות ניווט.

נקודת היעד היתה "נאות קדומים". פארק חביב וירוק למראה, כלומר, שטח יחסית קל לניווט.

 אך זאת הייתה רק אשליה... (~מוזיקה דרמטית ברקע~) 

אני ושותפתי לחיים (ת'אמת לא כל כך, פשוט נדלקתי על הביטוי) -אנה, נאלצנו לזנק ב- 12:12.

שעה זאת אמנם נראתה למתבונן האובייקטיבי כשעה חמודה וסימטרית, אך לנו, למנווטות המיוסרות, שעה זאת היוותה איום משתי סיבות:

א. זוהי שעת זינוק אשר קרובה לשעת הגג. (השעה בה בועטים אותך מהמסלול, גם אם לא סיימת אותו)

ב. אנחנו לא כל כך מנוסות ומסלולים קצת מלחיצים אותנו.

אך התגברנו על פחדינו והזזנו את עצמינו ואחורינו  (יעני, את התחת ש'לנו) לזינוק.

וכך מסענו התחיל.

נתקלנו בדרך במכשולים, באויבים, בסבכים, באגמים ואף בבורות.

(לא, לא ניווטנו בארץ התיכונה...שר הטבעות וכאלה...) 

לאורך הדרך המיגעת רגשות תיסכול תקפו את ליבניו ואילו אגלי זעה ניגרו על מצחינו.

אך בכל זאת, דרך דם, יזע ודמעות הגענו למשפך הסיום. 

(לא חברי, לא למורדור...)

העת בה חצינו את הקו המחורבן (סילחו לי על הביטוי, אבל אחרי הפגנת כישורי הפלצנות שלי, הייתי חייבת להשחיל מילה מהמשלב הנמוך)

הייתה אידיאלית. במידה והיינו מתעכבות מעט יותר, העולם היה נחרב. (משמע, היינו נפסלות, כי הגענו בשעת הגג.)

ולמרות הכל, היה נורא כיף  

(זאת רק אני או שהסמיילי הזה באמת נראה כמו פיליפיני מסכן שרק הרגע קיבל את משכורתו מאדונו הטחון וחסר המצפון) 

נוסף לכך, האגו השברירי שלי קיבל ליטוף עדין מבחור בלונדיני אחד שביקש את המסנג'ר שלי.

היה נחמד להיות בצד הנותן ולא בצד המבקש.

אבל אלו הם החיים שלי ואני פשוט משתדלת לא להתמרמר, כי אני בת מזל. למען האמת כולנו בני מזל.

 אך אותו מזל שאני כה מאמינה בו, לא ישנה את העובדה שהשבוע, בולנטיינס,

פרח לא יקטף לכבודי.

ובנימה אופטימית זו, אני אסיים את הפוסט.

אני לא עצובה, מי שרואה אותי יודע זאת.

אני פשוט עיפה, יגעה, מיואשת וצמאה.

{ומדי פעם גם חשקנית }

אוהבת אתכם המון, קוראים יקרים שלי ומודה לכם שקראתם פוסט זה.