המון.
אי אפשר לתאר את זה בכלל.
מי שלא היה שם, לא יכול לדמיין איך זה.
את הכמות, את הגודל, את הדיוק הרגמני המהולל.
קצת הפריע לי שלא הייתי עצוב שם.
רק כל הזמן התפעלתי והזדעזעתי, אבל לא הייתי עצוב משום מה. אבל גם זה יבוא.
כשאני אצא מהשוק. כן, כשאני אצא מהשוק.
יצאתי עם המון מסקנות, הארות ומחשבות.
גם עם הרבה גאווה.
את הרוב למדתי מאיש העדות שלנו (שהיה אחד האנשים הכי מדהימים שיצא לי לפגוש, ואני לא זורק את המשפט הזה לעיתים תכופות).
ובעצם אם יש לי 3 דברים לספר מהמסע (והיו עוד מליון ואחד דברים, אבל זה מה שהכי בלט אצלי בהבנה):
-תמיד להיות אופטימי. תמיד.
-למדתי באמת מה זו שנאת חינם, ולמדתי איך צריך להיזהר ממנה. לא כלפיינו, אלא גם שנאת החינם שלנו כלפיי אחרים.
-איש חכם אחד אמר פעם, כששאלנו אותו איך זה הרגיש להתחבא כשיש לך חרא עד הברכיים,
"העיקר שאתה חי, העיקר שיש לך עוד יום, העיקר שיש אור בקצה המנהרה."
למדתי באמת מהי תקווה.
וכל שאר הדברים,
האמת שאי אפשר לכתוב את הכל,
אבל אני בטוח שהבנתם את התמונה הכללית.
אל תפסיקו לחייך, להתגאות בעם שלכם, ואל תאבדו תקווה.
אף פעם.
יומנעים (:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
