מאוהב בה כבר שנים, או כמה חודשים, שזה בערך אותו דבר כשאתה צעיר. לא יכול לנשום בלעדיה.
פעם אחת אפילו היא התיישבה לידו באוטובוס, סתם ככה בלי סיבה מיוחדת, במושב הימני ליד החלון.
בזמן שהיא ישבה לידו היא דיברה עם חברות שלה מצד שמאל.
הוא יכל להרגיש את השיער שלה כמעט נוגע לו בפנים.
כמעט לדמיין את הטעם של זה בפה שלו.
להריח אותו. ולא סתם ריח של שמפו, אלא את הריח שלה.
החושים האלה, הסיטואציה הזאת..
היא כ"כ קרובה אליו והיא עדיין לא שלו.
זה עשה לו כ"כ כואב.
כאילו מישהו תופס את הלב עם צבת.
כאילו שהבִּפְנִים שלו מאבד שליטה.
כאילו שהוא עוד שנייה מתפוצץ.
הייתה לו בעיה.
לא היה לו מה להציע לה, שום דבר מיוחד.
יש לה חברות טובות (וגם לא טובות, כאלה של שלום-שלום ולא יותר.), ציונים טובים, היא מוכשרת,
היא עמוקה, הבית שלה פחות או יותר נהדר פלוס משפחה פחות או יותר נהדרת, והיא מאושרת.
אם רק היה לה משהו מחורבן בחיים, אז הייתה לו דרך להיכנס אליה.
להציע לה עזרה.
גם העניין הזה השאיר אותו ער שעות מול סטריאו דולק.
היה גם את העניין הזה של החבר שלה.
הוא, גם כן כמו החיים שלה, היה פחות או יותר נהדר.
אפילו מאוד נהדר.
זה כ"כ הכעיס אותו.
איך אלוהים לא מתבייש לברוא אנשים כמעט מושלמים.
כאילו לעשות דווקא לאלה שלא.
אבל מה שהכי הרגיז אותו, הוציא אותו מהכלים, שיגע אותו, חירפן אותו או איך שלא תקראו לזה, הייתה העובדה שהוא היה אחלה בנאדם.
באמת, בנאדם ספץ.
חייכן, נחמד, אדיב, קורן, שמח, מעודד, אינטיליגנט.
"איך אי פעם אוכל להתחרות בו?"
המחשבה הזאת השאירה אותו ער שעות,
לבד, עם המחשבות שלו.
"הלוואי שזה היה כמו בסרטים, שהבחור שרוצה את הכלה שמתחתנת מגלה שהחתן שלה בוגד בה או... מעביד ילדים סינים.. או משהו אפל ונורא, כזה או אחר.
הוא חצי חשב, חצי הירהר, חצי דיבר בקול וחצי חשב על כל שיעורי המתמטיקה שהוא פיספס.
אבל זה לא היה כמו בסרטים.
זה היה הרבה יותר גרוע.
היה לזה סוף רע
(אבל האמת היא, תלוי למי).
יום רביעי, 17 באוקטובר 2007.
"מה עושים מה עושים מה עושים מה עושים מה עושים, הבזונה הנחמד הזה."
זה לא ברור?
"אני באמת לא יודע מה לעשות."
אוהו, אני חושב שאתה יודע.
"אני לא בטוח ש..."
כן, בדיוק זה.
החיוך שלו התפשט לאט אבל יציב.
כמו טיפת דם שנתפסת בשטיח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
