ביום העצמאות אוריאל אמר שהוא צריך לדבר איתנו.

ושזה חשוב.

הוא אמר שזה פשוט יושב לו על הלב הרבה והוא חייב להוציא את זה.

הגענו אליו, ו...טוב.

"אם מישהו מאיתנו ימות בצבא, כל אחד יקרא לבנו  על שמו."

פחות או יותר, זה המשפט.

מייק אמר שזה היה לו ברור מאליו.

עמוס אמר שלא מדברים על דברים כאלה.

רוטברט הנהן.

כמובן שכולנו הסכמנו, זו לא הייתה שאלה אפילו.

אותו יום, מאוחר יותר, במסיבה,

אמרתי לאוריאל שאף פעם לא הערכתי אותו ואת החברות שלנו כמו ברגע שהוא אמר את זה.

לא העמקנו בזה יותר מדי.

אבל זה גרם לי לחשוב הרבה.

החיים האמיתיים בפתח.

זהו.

נגמרת השנת שירות, והיידה, לנח"ל.

אלג'יר - בתוך הצינורות

אני שונא את זה שצריך לקחת את זה בחשבון בכלל.

שצריך להבטיח הבטחות כאלה

שצריך לחשוב מחשבות כאלה

אבל אין באמת ברירה. ואני שונא את זה.

אני מפחד, כי האופי שלי הוא כזה.

באופי שלי לקחת סיכונים, להיפצע, לאתגר את עצמי, פזיזות.

לקחת סיכונים.

אני מקווה שעוד כמה שנים אני אצחק צחוק אחד גדול על החרדות שהיו לי היום, ברגעים אלה ובתקופה הזאת של החיים.

It scares the shit out of me.

אני שונא להתבטא באנגלית,

אבל זה המשפט שכרגע עלה לי לראש, כשחשבתי על זה.

כנסיית השכל - שום דבר לא יפגע בי