קטע.

"נפגשתי עם כל החברים. או לפחות עם חלקם.

היה מצויין, היה מצרוח מעולה.

האמת היא שמצרוח זו לא באמת מילה, אבל כולכם ממילא קראתם מצברוח.

ראיתי אותה, וכרגיל זה קצת דיכא אותי, אבל לא נתתי לזה להיכנס בי.

הייתי חזק,

הייתי איתן,

הייתי ספינה שלא מסכימה לטבוע באמצע סופה, אז פשוט לא טבעתי.

עדיין חשקתי בה, אבל זה לא קשור לעניינו.

היא גם נורא מעצנבת, אבל זה גם-כן לא קשור, לעניינו.

עין ועיניים מתחרזות, אם שמים את הדגש במקום הנכון.

מעניין מה עוד מתחרז אם שמים את הדגש במקום הנכון.

"זו לא מישהי ספציפית, זו ההרגשה שצריכה להילמד", זה מה שמילמלתי לעצמי בלי סוף.

חשבתי כל הדרך. שמתי מוזיקה, וכיביתי.

הרוטינה הזאת חזרה מספר פעמים, עד שהחלטתי לכבות סופית.

אחרי 20 דקות של הליכה ראיתי שיוצאים לי אדים מהפה.

קר? קר עכשיו?

אולי אם לא היה האלכוהול הייתי מרגיש.

זה לא נכון, אני פשוט צריך ללמוד את ההרגשה."

ל"נ:

"טוב לך לכתוב. תמשיך לכתוב.

שאתה כותב אתה קולט את המוזות שסביבך.

אתה כותב הרבה, אני יודעת.

שאתה כותב אתה מרגיש חופשי."

אני חופשי.

וחופשי זה לגמרי לבד.

:,)