כל הסיפורים האלה.

זה כל פעם כ"כ דומה.

הכל.

הסיטואציה, ההתנהלות, התפנית, התגובות בסוף.

זה תמיד כ"כ דומה. הדפוס חוזר.

מה אני עושה לא נכון?

זה שאני מתחרט באמצע?

זה שמצד אחד אני מצהיר על הכוונות שלי, אבל מצד שני מתנהג בדיוק להפך?

שנגמר לי הכוח מהר מדי מדברים?

ד. כל התשובות נכונות. לפחות ככה נראה לי.

נראה לי שההבדל היחיד בין אז לעכשיו, זה שעכשיו זה לא מרגיש לי כלום.

אז הייתי עושה הכל בשביל סליחה. זה היה יושב עליי ומעיק לי.

היום אני פשוט מתחרט שזה קרה.

נתתי את התגובה שלי, וזהו. אין לי כוח לענות להשמצות האחרות. למרות שיש לי טענות די טובות להצהיר.

אבל

כנסיית השכל - לא מרגיש כלום.

אבל האמת, פעם אחרונה שזה קרה הייתה לפני שנתיים.

אז מי יודע, אולי זה עובר לי.