ברחוב היה בית,

בבית היה חדר,

בחדר היה חלון.

החלון אולי לא השקיף על כל העולם,

אבל הוא ראה מספיק.

יום אחד בעודי חוזר הביתה, אני רואה שהחלון שלי.. לא יודע אם לקרוא לזה שחור,

אבל פשוט לא היה אפשר לראות דרכו.

"חלון?" אני מדבר אל החלון שלי?

"אל תתחיל."

"חלון?" אני מדבר אל החלון שלי.

"אמרתי, א-ל תתחיל!"

"נו בחייך חלון."

"אני לא מבין את זה."

"אולי בגלל שאתה חלון." אני לא אפסיק להיות סארקסטי לעולם, הא?

"נו לא בצורה הזאת, אדיוט."

מה אתה לא מבין?" שאלתי חצי מסוקרן, חצי מורם גבה (אחרי הכל, אני מדבר אל החלון שלי.)

"ואתה חושב שאני אטום?" חלונות יכולים להיות צינים? באמת זכיתי פה בחלון חלון, איכותי משהו.

כי אי אפשר לראות דרכך!"

"מה זה משנה? ממילא אתה לא באמת מסתכל." החשבונות מגיעים מחרתיים. קיבינמט.

"מסתכל?"

"כן. מסתכל, מתבונן, בוהה אפילו. איך שלא תרצה לקרוא לזה."

"אני מתחיל לאבד אותך.."

"כל יום אתה בא הביתה. כל יום יש כ"כ הרבה דברים, כ"כ הרבה דברים שיכלת לעזור לפתור אותם.. או לפחות הייתה יכול לנסות."

"דברים כמו מה?" אמרתי בטון נלעב וכועס.

"כמו הילדה הזאת פה ממול מקומה שתיים שכל היום יושבת בחדר."

"מה איתה?" יש לי נערה מול הבית בקומה שתיים?

"האישה הזאת, במקרה הטוב יושבת כל היום שיכורה בחדר שלה."

"ובמקרה הרע?"

"עזוב."

"עזבתי."

"ומה עם נחום? הדייר החדש שם משמאל, בקומה החמישית.

כל היום הוא צועק, צורח ולפעמים גם מרביץ."

"נו, ילדים צריכים חינוך." חה. חה. חה.

"לא אכפת לך מדמעות ובכי? בכי ודמעות?"

"בטח שאכפת לי, אבל מה יש כבר לעשות?" נו באמת. נפלתי על חלון שמאלני.

"מה זה משנה מה, העיקר תדאג לזה, תנקוט פעולה, משהו!"

"אה כן? ומי ידאג לי? מי ידאג לזה שברח לי הכישרון? הגיל? המראה? האופי? זין על כולם, אף אחד לא דואג לי, אני לא דואג לאף אחד." מי ידאג לי? מי ידאג לי? מי ידאג לי? מי ידאג? מי ידאג? מי. אני אבוד.

"אני לא החלון היחידי בעולם."

בום.

אולי לא כמו הסגנון של אתגר קרת שפעם היה לי,

אבל נו,

יצא... בסדר כזה.

בערך.

לילה מצויין.

לעזאזל, יצא מעפן.