מסמים, מאלכוהול, מגז מזגנים וממצב כפית גם יחד.

זו הייתה פשוט הרגשה נהדרת.

מזה נהדרת, מצויינת.

פנטסטית.

אקסוויזיד.

פנומנלית.

מצחיק שההרגשה הזאת לא באה ממני, היא באה מבחוץ.

היא באה מהערות, מדיבורים, מדחיפות אגו בומבסטיות ("בומבסטית".. איזו מילה בומבסטית, הא?).

הרגשתי נרקסיסט, הרגשתי מלך העולם.

הרגשתי הכי קרוב להשלמה עצמית אי פעם (חוץ מאותו שלב עכור של התנהגות מחורבנת).

והכל בעקבות מראה חיצוני,

מצחיק הא?

קשה להודות בזה, אולי בגלל שהרוב מתכחש לזה,

ומכאן שהרוב ימחה נגד כל ווידוי כזה. אבל על הזין.

קצת קשה עכשיו להתרגל לכמו שהיה פעם, אחרי התקופה הזאת.

כמו לרדת מסטלה רצינית.

כמו להתרגל לממוצע מסויים ואז לחרוג בחזרה למטה.

כמו רכבת הרים.

 כמו להיות בשפיץ של המוניטור בבית חולים ואז לרדת בחזרה.

אבל אני אתרגל, כי אין לי ברירה אחרת.

להתרגל לא להיות פנומנלי כמו פעם.

אז עכשיו,

שכבר אין לי כמעט רוק בשביל לסגור את הריזלה,

אני אומר לילה טוב.

או בוקר טוב.

ממילא המציאות היא רק תפיסה של נקודת מבט.