אני מרגיש כמו הצפה גדולה של מים בתוכי.

הכל צף ומתערב, וכל המחשבות בסימן שאלה אחד גדול.

אני כל הזמן חושב מה יהיה איתי, מה יהיה העתיד שלי, איך הוא יראה.

כל הזמן חושב על העובדה שאלוהים נתן לי כ"כ הרבה תכונות וכישורים טובים ושאני רק מצליח להרשים איתם רק ב- 20%.

אני ממש מפחד, מפחד מחוסר הצלחה, מפחד שלא אצליח לממש את עצמי, וכל הזמן אני בנידודי שינה בגלל זה, וזה קורה בגלל שאין לימודים, המסגרת הקבועה שלי נגמרה, ועכשיו זה רק אני נגד החיים.

עכשיו אני לבד, וצריך להתמודד מול כל העולם, עם המציאות.

אני מתמלא מזה בחרדה, יש לי פחד עצום להתמודד עם החיים, יש לי פחד מהלבד הזה, פחד שלא אצליח להוכיח את עצמי, שזה אף פעם לא מספיק.

קשה לי לקבל שבי"ס נגמר, ש- 12 שנים עברו כ"כ מהר.

קשה לי להאמין שאני לא אראה את החברים הטובים שלי על בסיס יומי.

קשה לי להאמין שאני אהיה חייל, שזה יהיה שינוי כ"כ קיצוני.

אתמול היה הטקס סיום הכיתתי, הרגשתי שהמצגות שהכנתי הצליחו לעורר האהדה רבה, ושמחתי, כי השקעתי בהן המון וניסיתי לעשות מהן כמה שיותר מקצועיות.

חילקו תעודות הצטיינות, דיי התאכזבתי שלא קיבלתי אחת, כי בתכלס הציונים שלי השנה היו מעולים, וציפיתי... ועל זה נאמר "כגודל הציפיות, כן גודל האכזבות"...

שרתי 2 שירים... והרגשתי שנתתי רק איזה 50% מהיכולת שלי, והכל בגלל שהלחץ שיתק אותי, וגם ראו את זה בתגובות של האנשים... רובם התחמקו מלהגיד משהו, או נמנעו.

בגדול היה יכול להיות יותר טוב, לא ציפיתי שזה יראה כ"כ גרוע... אבל זה מה שה' בחר.

הפואנטה של הערב הייתה מפגש מפתיע עם אבא שלי, שלא ראיתי כבר שנתיים, וזה בגלל שאני לא מסתדר איתו וההורים גרושים.

מאוד הופתעתי, ונכנסתי עוד יותר לחרדות... והכל קרה שניה לפני הטקס.

האמת היא שדיי ריחמתי עליו, הוא היה נראה כ"כ מסכן, אומלל ומתגעגע מאוד.

אבל מה אני יכול לעשות... הוא תקע לי סכין בגב, ואכלתי בגללו כ"כ הרבה חרא במשך 16 שנים, אני לא מסוגל לסלוח.

פשוט לא.

אני לא יכול להתמודד יותר עם החיים, הכל תמיד כ"כ מאכזב.