וידוי מס' 3

הוידוי הזה הולך להיות כבד, ראו הוזהרתם.

את מכירים את זה שהכל כ"כ טוב ומושלם, אבל עדיין אתם לא מסוגלים להתמסר לשלמות הזו כי יודעים שהכל ילקח באותה קלות שהוא הגיעה ?

אז הרגע המושלם הזה נשבר בידיוק עכשיו, ברגעים האלו שאני כותב.

עוד 3 שבועות אני מתגייס, פשוט אני מרגיש שאני לא מוכן בשיט לזה, לא יודע איך אני אמור לעבור 3 חודשים טירונות, אין לי כוח לזה בכלל ואין לי מושג איך אני אמור לשרוד את זה, והכי מבאס לגלות שהסיבה האמיתית שבגללה לא התקבלתי לתפקיד שרציתי במודיעין היא בגלל שיש לי פרופיל קרבי ובגלל שאני בן יחיד, אז מסתבר שאלו התנאים שלוקחים אנשים להיות מ"כים, ללא הסכמה שלהם.

אני כ"כ עצבני על הצבא המסריח הזה, גם לא נתן לי תתפקיד שחלמתי לעשות, גם 3 חודשים טירונות במקום 3 שבועות, גם יכולתי לשרת עם אנשים שאני מכיר ואוהב ועכשיו זו התחלה מ0, וגם להתגייס באוגוסט שבתפקיד שרציתי יכולתי להתגייס בספטמבר, גם להספיק יותר, יכולתי גם לעבוד, וגם ללכת לפסטיבל של פלאפון וגם להופעה של מדונה בלב שקט, שאולי לא ישחררו אותי, אבל הכל חייב להתחרבש בגלל הצבא הזין הזה, שונא אותם.

ולעניין קצת אחר, שביאס לי את רוב היום, אני יוצא עם מישהי... היום נפגשנו פעם שניה, והיה כ"כ מושלם בפעם הראשונה, הכל זרם כ"כ, והיום בפעם שניה פשוט הכל היה ממש מקוטע ולא רציף, והייתה נשיקה כ"כ דפוקה, והיא נראתה בשוק, למרות שזה חיזק לה את הציפיות שלי שבכל זאת יש לי אומץ לעשות את זה על הפגישה השנייה, אבל היא נראתה לי בשוק.

שלחתי לה SMS שהיה לי ממש כיף ושאני מצטער שאני מנשק גרוע, והיא לא ענתה.

כל מה שיש לי לעשות עכשיו, זה פשוט לא לדבר איתה, לחכות פה ולחכות שאולי איכשהו היא תדע לקבל אותי.

והדבר האחרון שגם ליום הנפלא הזה להיות מושלם הוא לגלות של9 אנשים מהשכבה יש מסיבת גיוס ענקית ביום שאני עושה את המסיבה שלי, באמת שאין לי כוח לבכות על זה, ופשוט מה שנראלי אני יעשה זה לבטל.

הגעתי למסקנה שפשוט לא בא לי באמת להיפרד מאף אחד, אני יעבור לי לגבעתיים, ובאמת שביי, באמת שנשבר לי מהכל כאן.

המעבר הזה כ"כ נחוץ, מעבר מעיר עייפה לעיר שבה החיים לא נגמרים לעולם.

אי שם עמוק בתוך תוכנו
טמונים קולות וזכרונות
מראות רבים שכבר שכחנו
ספרי פלאים ומנגינות.

כל זכרונות ימים ימימה
החלומות הראשונים
וכל מילה של אבא אמא
שנאמרה לפני שנים.

עולם מופלא של ילדותנו
רדום בפנים בצל צלילים
איתנו הוא עד יום מותנו
חבוי בתוך תילי מילים.

ולפעמים שריד של ריח
או צליל מוכר או קצה מילה
משיב אליך גן פורח
מחזיר אל קו ההתחלה

ושוב אתה חולם כילד
ושוב אתה תמים כאז
אתה נמצא בתוך התכלת
הכל נשמר דבר לא גז.