ציפור בניוטרל

שקט פה.

הילדונת היתה יומיים בבית, חולה. עכשיו הלכה לגן. זמן לעבוד.

אני משתהה קצת, מושכת את הרגעים האלה, שיש קצת שקט והאוויר כאילו עומד.

כמו בתוך הארגז שיעל מהסיפור עשתה ממנו בית אני מקשיבה לרעשים מבחוץ,

לרעשים מבפנים.

חבר מהעבר אמר לי משהו שנשאר.

שלא צריך לחזור. שאין לאן.

אני נותנת לזה לחלחל לתודעה.

לשנות את הכיוון של המבט. לא להסתכל אחורה, אלא קדימה.

בינתיים אין תשובות, רק עוד שאלות, אבל אולי אם לחפש במקום אחר, מתחת לפנס, נגיד, אולי שם.