במשך ה24 השעות האחרונות לפחות 5 אנשים שאלו אותי למה אין לי facebook ואני כמו כבשה טובה שבסך הכל מחפשת משמעות לחיים הלכתי אחרי העדר והוספתי את כולו לרשימת חברים שלי.
אני מאוכזבת לומר שלא הייתה לי שום התגלות אלוהית כשהוספתי עוד ועוד חברים והרגשתי חנונית מאוד מקובלת.
גם לא ממש הפנמתי את הצורך בתוכנה כזאת, אני בדרך כלל מסננת אנשים לצורך מסוים (פינוי מקום בכרטיס זיכרון בפלאפון או בראש, חסכון כספי על מתנות יומולדת ופשוט חוסר חשק כללי) אז כל העבודה הקשה של להמשיך הלאה בחיים נהרסת כליל ע"י התוכנה הזאת, פתאום אני מגלה שחברה שלי מכיתה ז' שהקשר ביננו דעך בזהירות עד לחוסר קיום, ברשימת חברים שלי...ומעבר לשיחת חולין של "מה נשמע?" "מה עשית בשירות לאומי?" אין לי שום רעיונות יצירתיים על מה לדבר איתה...
זה מוזר, דווקא ה-5 אנשים פלוס שהתעקשו שאני אפתח דף בפייסבוק הם חברים טובים שלי שאני רואה כמעט כל סופ"ש, אז מה הטעם בלהשאיר הודעות בדבר הזה???
אם להיות לגמרי כנה, ונראה לי שזה הרעיון במקום הזה, הפתיחת פייסבוק, הכתיבה כאן, הזמנת כל מיני דיסקים וספרים מאמזון, הכל נועד כדי להתחמק מללמוד עוד כמה מילים חסרות תועלת מהפסיכומטרי...אבל אני רוצה מעל 700 אז כנראה שכדאי שאני אתגבר על עצמי ואלך ללמוד...
כמה מוזר זה להיות בבית כל הזמן...אני אפילו מתכננת ללכת לחדר כושר היום...חשבתי שביום שאני אלך לחדר כושר זה יהיה היום שבו ייפתר הסכסוך הישראלי-פלשתיני ולא נראה לי שיש תקווה לכל הוועידת אנאפוליס...כן, חלק מהעניין של להיות בבית זה לקרוא עיתון כל בוקר...
רק רציתי לסיים בעניין קטן, קיבלתי תלונות, טוב, האמת ש'תלונה' בלשון יחיד, אני לא אעמיד פנים שצברתי קהל קוראים בשנתיים וחצי שאני כותבת כאן, שאני דיכאונית, שאני כותבת רק כשאני בדיכאון.
אז רציתי להסביר את עצמי לכל מי שקורא כאן (שוב, אני מעמידה פנים שיש באמת יותר מ3 אנשים וחצי שכאלה), לפעמים קשה להפיל על חברים יותר מדי חפירות על נושאים מדכאים, אני יודעת שחברים כאן בשביל לשמוע אותי, אבל אני מרגישה פתטית באיזשהו שלב בחפירות הארכיאולוגיות שאני עורכת על אותו נושא (היותי נטולת אהבה).
אז כן, אני קצת מדוכאת לפעמים, במיוחד בחורף כשכל מה שאני רוצה זה להתכרבל עם מישהו, וכנראה שאני כותבת כאן בעיקר ברגעי ייאוש, אבל יש הרבה רגעים אחרים ואני אשתדל לכתוב גם כשאני שמחה...(:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: