כשקמתי איתו בבוקר, אכלנו מעדן והוא ניגן על גיטרה.
זה היה יום וחצי שבהם באמת הרגשתי קצת מאושרת, רגועה, לא חשבתי על כלום, פשוט היה לי טוב. איתו.
באמת חשבתי שזה זה, שהפעם זה יסתדר, למרות הכל, לא שיחקתי משחקים איתו, אמרתי לשם שינוי מה אני מרגישה. ובאמת הרגשתי.
פתאום מה שחשבתי שהיה הנגאובר הפך ל39 חום, הרגשתי נורא, כל הבלאגן שהלך לי בפנים וניסיתי להדחיק קפץ החוצה ועשה אותי פיזית חולה.
כאילו זה לא היה מספיק נורא, הוא אמר שהוא לא פנוי רגשית, הוא עדיין מאוהב בחברה שלו לשעבר, יש לו רגשות אליי אבל הם לא מתפתחים.
או במילים אחרות הייתי כרגיל הריבאונד.
אני תמיד נופלת לזה, כ"כ רוצה שמשהו יהיה נכון עד שאני מתעלמת מכל תמרורי האזהרה בדרך ורק אחרי שהכל מתפוצץ לי בפנים אני קולטת כמה תמימה הייתי.
וזה בעצם העניין, התמימות הזאת, כל פעם מחדש אני קולטת (באיחור כמובן) כמה אני תמימה וזה מה ששובר אותי, אני כל פעם מאמינה, מקווה שבאמת הפעם דברים יסתדרו וכל פעם שזה לא קורה אני נשברת לגמרי, לא מבינה איפה טעיתי.
אז אני טסה, רק ל-5 ימים אבל לפחות זה בערך לבד, אבא שלי יהיה איתי אבל הוא רוב הזמן יעבוד אז יהיה לי זמן לנקות את הראש במקום שאני הכי אוהבת בעולם.
מבחינתי אפילו לשבת סתם בהייד פארק ולראות אנשים עוברים, רק להיות רחוקה מכאן, להרגיש שאני עוד יכולה להתחיל מחדש, לשכוח מכל מה שקרה כאן בזמן האחרון.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: