אני מרגישה אותה מתייבשת מבפנים, בלי שום דבר שיתן לה סיבה להמשיך להתקיים,
היא פתאום מבינה שאולי היא סתם אשליה, אשליה חשובה, שעד עכשיו מנעה ממני מלהתייאש ולהישבר לגמרי.
יש מנהרה כזאת בירידה ל443 מכביש 1 שמאז שאני זוכרת את עצמי תמיד עצרתי את הנשימה, עצמתי עיניים והבעתי משאלה כשעברתי בה ושלשום בפעם הראשונה ראיתי את המנהרה מבפנים, וויתרתי, אין לי כוח יותר להביע משאלות, להאמין במשהו שכנראה בכלל לא קיים, להיות מאוהבת במישהו שאני בכלל לא מכירה, לקוות שמשהו טוב יקרה, לחייך.
ותכלס, זה מבאס כי אולי עדיף לחיות באשליה רק כדי שזה לא יכאב כ"כ לקום בבוקר, אז אני מנסה, לצאת עם חברים, לפזר חיוכים מזוייפים כשבעצם אני מרגישה כמו בובה ששכחו למלא אותה מבפנים והיא נשארה חלולה.
אפילו התחילו לי סיוטים, בחיים לא היה לי חלום רע עד לפני חודש, מאז כל החלומות שלי שתמיד היו קלילים וכיפיים הפכו לאפלים ומפחידים.
אם אני מסתכלת אחורה נראה לי שהנק' שבירה שלי הייתה לפני חצי שנה,
אני חושבת שאולי זה בגללו, כי הוא נתן לי רק טעימה מההרגשה של להיות מאוהבת, כשישנו ביחד והוא העביר יד על הלחי שלי וליטף את השיער שלי מתוך שינה, חיבק אותי כאילו הוא לא רוצה שאני אברח, אבל ברחתי, כי לא באמת הרגשתי כלום וגם הוא לא, זה סתם היה הצגה של מדי פעם.
ועכשיו הוא במיטה של מישהי אחרת, שהוא אוהב, מנשק ומחבק אותה ואני צריכה לשטוף פנים, לצחצח שיניים לשים את הפיג'מה הורודה שלי (כן, ורודה...) וללכת לישון לבד.
לפעמים אני בכלל לא בטוחה שאני מסוגלת להרגיש משהו אמיתי למישהו, אני טובה רק בלדמיין ולהפוך את החיים לסרט כמו ילדה בת 3 להתרגש מהגשם שירד לפני שבועיים שגרם לי לרגע באמת להאמין שמשהו עומד להשתנות.
אבל הוא לא התקשר ואני קלטתי שאני בכלל לא רוצה שהוא יתקשר ושוב נשארתי לבד.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: