אתמול ביקרתי את סבתא שלי עם אבא שלי וכשהגעתי הם בדיוק סידרו תמונות ישנות, תמונות בשחור לבן עם מסגרת לבנה של גלים כמו בתמונות ישנות של פעם,
אבא שלי סיפר לי על כל הילדים בגן שלו ומה קרה להם עכשיו (אחד נרקומן, אחד נהרג ואחד סתם כלומניק) והראה לי תמונות שלו כשהוא היה קטן על חוף הים והאשים את סבתא שלי שבגללה הוא התבייש ללכת לים כי הבגד ים היה תמיד גדול עליו...
הוא התחיל לדבר על זה שהוא רוצה להביא לי לפטופ אז אמרתי לו שיש עוד זמן עד שאני אלך לאוניברסיטה ובדיוק כשהוא הסתכל על תמונה שלו בתור בן 20 הוא אמר שהזמן עובר מהר.
לא חשבתי שספר יכול כ"כ להשפיע עליי, בכיתי אתמול חצי שעה אחרי שסיימתי אותו.
בשבועיים האחרונים שקראתי אותו כל דבר שקרה היה מושפע ממנו, חשבתי עליו בלי הפסקה.
הסיפור הוא על אחד שיש לו הפרעה גנטית והוא נוסע בניגוד לרצונו בזמן,
ויש בחורה, תמיד יש בחורה, שהוא מתחתן איתה אבל היא בעצם מכירה אותו מאז שהיא קטנה כי כשהוא היה מבוגר ונסע אחורה בזמן, הוא נסע אליה וראה אותה מתבגרת ואח"כ כשהיא פגשה אותו בפעם הראשונה הוא לא הכיר אותה אבל היא הכירה אותו כבר 13 שנה...
העניין הוא שהיא כל החיים מחכה לו, כל פעם שהוא נוסע בזמן היא תוהה מתי הוא יחזור ועכשיו אני עוברת לספויילר הרציני של הספר...
(עדיף לכם לא לקרוא את זה אלא לקרוא את הספר כי הוא באמת מעולה)
באיזשהו שלב בספר הוא מת ובמכתב פרידה שלו הוא כתב לה שבאחת הנסיעות שלו הוא נסע קדימה וראה אותה בתור אישה זקנה.
הספר נגמר בזה שהיא מספרת על זה שכל יום מאז שהוא מת היא קמה בבוקר, אוכלת טוסט, מתיישבת בכסא ומחכה ליום שהוא הבטיח שיגיע והיא שוב תראה אותו. בקטע הזה פשוט לא הצלחתי להפסיק לבכות.
גם אהבתי את כל העניין של החזרה בזמן, שהוא יכל לראות שוב אירועים שקרו לו כבר,
ולי יש נטייה חמורה לשקוע בזכרונות בגלל זה אני כ"כ אוהבת לצלם תמונות או לכתוב כאן, כדי שיום אחד יהיה לי קל יותר לחזור אחורה בזמן ולנסות להרגיש הכל כמו בזמן שכתבתי את זה.
...העניין הוא שבדיוק כמוה אני מרגישה שגם אני מחכה למישהו שכבר שם ומחכה לחזור אליי
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: