אני מרגישה כמו בת ערובה בבית שלי, סבתא שלי מצד אבא עושה אצלנו את החג ולא רק שלא יכולתי לשיון במיטה שלי, הייתי צריכה להקשיב לסימפוניית הנחירות של אמא שלי כל הלילה ולדיבורים הבלתי נפסקים שלהן מ-11 בבוקר ועד עכשיו. על מה הן כבר יכולות לדבר 6 שעות נונסטופ???
סבתא שלי גם חשה שהיא חלק מהסדרה הזאת עם הנני שבאה ללמד את ההורים איך לטפל בילדים ולתת עצות, ותוך כדי היא חוקרת את הסביבה.
היא התחילה לחקור אותי על החדר שלי, על הצנצנת עם האגורות שאני אוספת (מה את הולכת לעשות איתם???) אח"כ היא עברה לפן יותר אישי ושאלה על ידידים שלי (ובעיקר למה רובם בנים, ואם הם כבר בנים למה אף אחד מהם לא חבר שלי)...
בהתחלה הן עוד ישבו במטבח ואיפשרו לי קצת מרווח מחייה מול הטלוויזיה, אבל עכשיו הן שורצות בסלון ומדברות על קומוניזם ועל "הנוער של היום"...
אני עכשיו בחדר המוגן היחיד בכל הבית, שלמרבה האירוניה זה הממ"ד שבגודל מטר על מטר וגם עם הדלת סגורה אני עדיין שומעת את השיחה הצווחנית ברוסית תחת הכותרת: "אני-לא-שומעת-כ"כ-טוב-אז-אני-אצרח-וגם-אם-אני-שומעת-טוב-אני-אצרח-סתם-ליתר-ביטחון"....
אני כ"כ שונאת רוסית, השפה הזאת עושה לי בחילה כבר מילדות...
שרדתי את הסדר, שהיה דווקא משעשע יחסית, אי, אמא, סבתא, עוד סבתא וזוג מאריאל שלמד עם סבא שלי ז"ל..
בהתחלה אמא שלי התעקשה להסביר לכולם מה צריך לעשות כאילו אנחנו בני 3 ב"גן זהבה" וזה במקרה גן לילדים עם פיגור שכלי קשה, אחרי שהיא יצאה מזה והתחלנו סוף-סוף לקרוא את ההגדה, היא משום-מה קראה הכל בנוסח אבשלום קור, בהטעמות מוגזמות כאילו היא חצי תימניה ואני סתם מאומצת (אני לבנה כמו סיד)..
לפעמים אני מודה לאלוהים על ההטבות הקטנות שהוא זורק לנו כדי להנעים את הרגעים הקשים, כמו 4 הכוסות, שבלעדיהן אני לא חושבת שאף בנאדם שפוי היה יכול לשרוד 4 שעות עם קרובי משפחה מטורללים...
ואם כבר מדברים על קרובים מטורללים, הזוג מאריאל, האיש היה ממש נחמד, מה שגרם לי לתהות איך הוא סובל את אשתו?
כל פעם שהגענו בהגדה למילה "הללויה" המטורללת התחילה לשיר "הללויה לעולם, הללויה..." ולמרות שבהתחלה עוד ניסינו להמשיך להקריא מההגדה בתקווה שהיא תפסיק, בהמשך למדנו שאין שום דרך לעצור אותה...
כשהיא קלטה שלא נשארו עוד "הללויות" כתירוץ להתחיל לשיר, היא סתם התחילה לזמזם ולשיר כל מיני דברים תוך כדי ההגדה וכשבאמת היה שיר שצריך לשיר, שהיא כמובן לא ידעה את המילים אליו, היא פשוט שרה משהו אחר לגמרי בלי שום סימפתיה לעובדה שאני עוד שניה מתפוצצת מרוב צחוק.
בסוף הארוחה היא צווחה "חוסן, חוסן" שזה חתן באיידיש וזה בא לסמל את העובדה שהיא רוצה לשדך לי את הנכד שלה, בן 25...
וכאילו זה לא מספיק, בעלה החביב הרים כוסית לכבודי ואמר שאני בדרך להיות כלה...פשוט מקיסם!
טוב, ממתינות לי כמה שעות של ארוחה לסבול עכשיו, הן איכשהו מוצאות דרך למשוך את הארוחה על 4 שעות כשהן ממשיכות לשבת ליד השולחן ולדבר בלי לפנות את הכילים ומדי פעם לכרסם איזשהי מצה עם חומוס ואז זה לא מנומס מצידי לעזוב כשהן עדיין אוכלות...
אוי ויי....
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: