יום יבוא ובמהלך סוף שבוע אחד אני אשדר אלגנטיות. אני אחיה לרגע אחד בעולם של תרבות 'עילית'.
אשב לי באופרה באיטליה עם השיער הארוך שיהיה לי. אני אהיה נקי ומסודר, מחויט ונראה טוב.
ואני פשוט אשב לי בשקט ואהנה. יהיה לי חיוך של מיליארד דולר.
אני אהיה כל כך אלגנטי, כל כך ג'נטלמן וכל כך מסתורי עד שאולי אני אעורר כמה מבטים וחיוכים, אולי אפילו של כמה בחורות 'אלגנטיות' מה'תרבות ה"עילית"'
אבל אני לא אסתכל עליהם/ן, אני אבוא להנות מהמופע.
אני לא אתייחס לאף אחד מהם. זה לא יהיה לי שווה את זה. מי שנולד עם תותים בקצפת על מגש של זהב לא יהיה שווה את זה בשבילי.
לא כי אני מתנשא.
כי מתחת לכל זה האלגנטיות אני מריח כמו ריח של זבל, עוני ושתן של רחובות שסחבתי כל חיי עד היום בו התעליתי על עצמי. הם לא יעריכו את זה, בשבילם אני מי שאני באותו הרגע, כל התרבות, כל האלגנטיות הזו.
אם הם היו מכירים אותי כמו שאני עד לפני אותו השלב: לומד קשה כדי להגיע ליום כזה, לא עובר את החודש מבחינת תשלומים על שכר דירה עם שותפים אבל נשאר רגוע, או מהתקופה בה ויתרתי על הארוחה היומית שלי בשביל אח שלי ואחותי בגיל 14, כשאני פותח את המקרר, הוא כולו חשוך, בדירה חשוכה כי ניתקו את החשמל,
ששקלתי 47 קילוגרם בגיל 18, ולא מבחירה...מה הם יחשבו על זה?
אם למדתי להעריך ארוחה טובה על שולחני, שלא לדבר על מותרויות שונות, אני אדע להעריך הכל.
והם? הרי הם לא מעריכים את האלגנטיות שהם בעצמם יצרו, הם רק מנסים להנות ממנה, כי מישהו לימד אותם שזה אמור להיות ככה. זה העולם הקטן שלהם, והוא קשה בדרך שלו, כמו שאצלי היה קשה, ואותם כבר לא מעניין מאיפה הגעתי.
אלו שמעניין אותם, תמצאו צוחקים באיזו אופרה בסוף שבוע ואז נעלמים לחודשים, כי בכל שאר השבוע מצילים את העולם מבני אדם.
הם לא קיבלו את האלגנטיות שלהם מאף אחד, והם עובדים בשבילה בצורה תמידית.
הם אלו שחוגגים אחת ל...כשיש להם מה לחגוג. עולם האלגנטיות שלהם לא משתייך לצעירים או למבוגרים, לא ליום טוב ולא ליום רע.
את האלגנטיות שלהם לא תמצאו במסיבה או ברכב שהם נוהגים עליו.
אותה תמצאו במעשים שהם עושים כל יום כדי ללמוד אותה בכוחות עצמם, לאהוב ולהעריך אותה, ובחיוך ה'מטומטם' וחסר הגבולות שלהם כשהם סוף כל סוף יוצאים לחגוג.
ואני מסתכל על כולם מהצד הולכים ושבים וחושב:
'אחח, כמה אלגנטיות יש באנשים שיודעים להעריך אותה.'
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
