כשיש לבטים,אני חוזרת לפה עם זנב בין הרגליים-

וזה רק אומר שתקופה ארוכה לא היו לבטים, או מחשבות מיותרות. היתה מטרה, והדרך אליה וכל תתי הסעיפים של ההצלחה והנסיון.

ועכשיו אני מתחילה לחשוב, הפעם לפני מעשה.

ברור שאופן ההתנהלות הבוגר הזה, שכל כך לא אופייני לי, הוא לא תוצר את המח הקודח שלי אלא של אחד מהאנשים הנפלאים שהם חלק מהמסע שלי.

"למה את רוצה לסוע בכלל?" הוא שואל ואני מגכחת ויורה "בגלל האוכל. בגלל הסטייקים וריבת החלב והשוקולד והיין של מנדוזה".

ועכשיו, 24 שעות אחרי זה, החול שקע ואני מבינה שאני חייבת לעצמי תשובה, כי זה באמת "מה שיעזור לך לתכנן את כל הסיפור הזה על הצד הכי טוב".

מה גורם לי, לקום וללכת לטיול של אחרי צבא, בגיל 26. מה גורם לי לעבור שוב את התקופה המשוגעת של הדמע והיזע שכולה נועדה להרוויח כסף ולשחוק את הברכיים? יש לי תואר, יש לי ניצנים של עבודה אמיתית- כזו עם אפשרות לקידום, ופנסיה וביטוח שיניים וכרטיס עובד מגנטי על הדבר הזה (נו, כמו הרצועות האוטומטיות של הכלב). למה לעזאזל להסחב בדרכי עפר, בין עיירות שכוחות אל, להתקלח במים פחות מרותחים (אוי ווי זמיר), ולחטוף טפילים (שאני כל כך אוהבת. לקרוא עליהם)? באמת? פור פאקינג קריינג אאוט לאוד- אני בת 26 וזה הזמן הזה שאני, זאת שמלפני עשור, היתה בטוחה שהיא תהייה עם ילד ועבודה של ילדה גדולה, ובעל (כי בגיל 16 האמנתי בכאלו) ואוטו וכלב (ולאו דווקא בסדר הזה) ולא עם מוצ'ילה ששוקלת שליש ממני על גב מתפצפץ.

זה כל הדברים האלו שאני אשמע מאמא שלי כשהיא תבין שהרעיון הטיפשי הזה שזרקתי לה לפני חצי שנה באמת יוצא לפועל, ושאני באמת לומדת ספרדית ואני באמת טסה עם הילדה הזו, שהיא לא באמת חיבבה, שהיתה איתי בקורס חובשים.

שתינו ננחת שם, בהמות כאלו, המבוגרות האחראיות בין כל הילדים שהרגע יצאו מהצבא, ונצא פעורות עיניים להרפתקאה.

רק המילה הזו, הרפתקאה, והדרכים החוליות והמדבר הגדול והשמיים שנמשכים עד הסוף והנשימה שנעתקת כי אין מספיק כדוריות דם אדומות להכיל את כל השירה הויזואלית הזו, מדגדגת לי בבלוטת הצמרמורת.

אבל רגע, פואטיות בצד וריאליזם על השולחן יחד עם כל הקלפים- מה אני ארוויח מזה?

כי ההפסד ברור; משהו כמו 50 אלף שקל (שכרגע יש לי בערך 10 יורו עם השם שלי עליהם) חצי שנה של קריעת תחת ועוד חצי שנה לפחות של שוטטות ("במקום לעשות תואר שני??" אני שומעת את אמא שלי אומרת).

אני רוצה להגיד "את עצמי"- אני ארוויח את העצמי שנהייתי מאז הפעם האחרונה שבדקתי, לפני 4 שנים. מי זו נהייתי, כשהפעם אין לי ספר או מבחן או משמרת משמרת משמרת להתחבא מאחוריה.

מצד אחר- אולי זו הפעם האחרונה שאין לי מה להפסיד: בעומדי בפתח העולם שתיכנתו אותי עבורו, אין לי שום דבר לאבד (מלבד אולי קצת בריאות) ואם זה לא יהיה עכשיו, זה לא יהיה (וזו מחשבה איומה שאני לא יכולה בכלל להגיד בקול).

ברור שיש אמת גם בתשובה ששלפתי מהמותן, בתור אספנית של טעמים בזכרונות- יבשת שלמה של טעמים חדשים היא באמת, עולם ומלואו לפודי כמוני.

וכאן, יש להודות- נכנס אספקט הקנאה: היה לי גם טיול, לא מרשים ולא משוחרר ולא *זה* מה שאני שומעת עליו לפחות פעם בשבוע מהדבילים שאני חולקת איתם דירה. אני גם רוצה, אני זועפת לעצמי ורוקעת ברצפה, אני גם רוצה כמעט למות בהר געש ולהתקע בלי גרוש על התחת מתחת למבול שוטף בפטגוניה. למה להם מותר ולי אסור? אני גם רוצה, וזו אולי האמת הכי אמיתית-

לבדוק את הגבולות שלי ביבשת הזו שאין בה גבול. גבולות של געגועים ורגש, וסבל וסיבולת והפעם שינון של חוויות ופנים ולא שמות של אנזימים.

אני רוצה שעל הרשתית ובמצלמה יהיו נופים אחרים הפתעות כאלו שיזכירו לי (לא ששכחתי) את ההשתהות, תחושת הawe הפלאית והחמקמקה שנראה שקשה יותר לתחזק מול היומיום.

יכול להיות שמנהג שלא השתנה מערש האנושות נכון גם עבורי- אנחנו צריכים מסע, טקס מעבר שיסמל לנו (יותר מאשר לסובבים אותנו) שאנחנו בוגרים ועצמאיים ושהתהליך שהחל בשלהי הילדות- הסתיים בהצלחה. בניגוד למה שעלול להיות מצופה, אני לא מאמינה כי עמדתי אי פעם במבחנים גדולים ואתגרים שהיו עלולים לשבור אותי ואולי זה הצא'נס שלי, האחרון, להתרסק ולהבנות ולעבור בהצלחה את המבחנים הדרושים כדי לקבל את הפרס שהוא בטחון עצמי (שתמיד נראה לי כי אי אפשר באמת להיות מבוגר בלעדיו). אבל בטחון אמיתי, לא הצגה שמציגים כשמעבירים הרצאה או מתווכחים עם פקיד בטלפון: בטחון שנובע מהידיעה כי עמדתי באתגר וכי אם אתגר יוצב בפני, לא משנה מאיזה תחום, אני יכולה לבטוח בעצמי שאני אעמוד בו.

"בסדר, פלצנית שכמותך, אבל למה את נוסעת לאמריקות?" כי בכל החפירה הזו הסברתי, בעיקר לעצמי, למה יש לי קוצים בתחת ולא למה אני אעלה על מטוס לבואנוס איירס.

אולי כי אני לא יודעת מספיק על המזרח, או כי אין לי תאבון אליו (ואל הצמחוניות החריפה והמהבילה שהוא מציע) וכי את אירופה חוויתי וטעמתי ומאסתי, וכי אוסטרליה נראית לי גוש אדמה חדגוני ובלונדיני ורק אמריקה מדברת איתי בשפה של רבגוניות, בספרדית מתגלגלת, של כל שלל הערוצים הקיימים בטלויזיה בלווין. מאנטרטיקה המסנוורת בלובן מעוור ועד האורות המרצדים של התפוח הגדול, מהמישורים והפרות אל הג'ונגלים והפירנות, מהעיר אל החוות האורגניות. אחרי ארוחת טעימות מהיבשת הזו נוכל להצפין עד העיר שלא ישנה ולזרוק בה את המוצ'ילות ולישון כמו אנשים שהרוויחו את זה.

אני מסתכלת על טיוטה ראשונה של מפה מודבקת של דרום מרכז וצפון אמריקה עם כמה חצים בעט כחול והמרות של כמה זה פזו צ'יליאני בשקלים חדשים- ופתאום זה מרגיש לי אמיתי. התחושה הזו, שמתעוררת מתרדמה, מוכרת לי- זו עיקשות שערבה שהדבר המשוגע הזה הולך לקרות.