משהו נגמר. אולי הדיו- אבל אין לי יותר כתיבה שנותרה בי. או קול. או רצון.

אחרי משלחת שלמה תחת משפט "הרם את קולך למען..." אין לי יותר מה לומר- אני לא רוצה לדבר על המצב בבוסניה ועל כמה שברלין יפיפייה בסתיו, על זה שההר נעלם כי הקיץ בבואריה מתחלף בחורף וערפל תוך לילה. אני לא רוצה לדבר על תעמולה או זכויות אדם, או תקשורת והטייה. על פנקייקס שעשויים מתפו"א ונאכלים עם רסק תפוחים. 

ועכשיו כששואלים, כשדורשים לדעת- אין לי מה לומר ואני דואגת שמה הגדולה של הארגון ששלח אותי לשם, בנסיון לתקן משהו ששבור בצורה כה יסודית, תעלם בתוך השתיקה.

עכשיו, חודש אחרי- נראה שהחול שוקע אצל כולם. חלקם מפנימים ומשתנים וחלקם נשארים כאבן שאין לה הופכין, כמוני. 

כל הדברים שכל כך נהנתי לכתוב ולהגיד נשארים נעולים בגלל שעוד קצת מהאמון שלי בבנ"א הלך. רכשתי חברים חדשים וארגון פלסטינאי הטיס אותי "לדבר על זה" וטיילתי לבד ושוחחתי עם זרים מרתקים- ועדיין יש בי רק פסימיות, חוסר אמון ושתיקה.